מקדש דוד חלק ב ריא

שהוא חוץ למקדש ובמדינה לכ"ע אסור כלאים בבגדי כהונה כדאמרינן בתוספתא שהביאו התוס' במנחות ונראה מזה דס"ל לרש"י ז"ל ג"כ דפרה נעשית בבגדי לבן של יוה"כ שאין בהם כלאים

והנה בהוצאת הדשן דצריכה בגדי כהונה ולר"י ביומא (כ"ג) צריכה ד' כלים ואף האבנט שהוא כלאים והוצאת הדשן היא חוץ לג' מחנות א"כ נמצא שיש היתר חוץ למקדש לכלאים בבגדי כהונה להוצאת הדשן וא"כ יהא מותר אף שלא לצורך כמו במקדש וצ"ע הקשו התוס' במנחות שם כיון דכלאים בבגדי כהונה הותר אפילו שלא לצורך עבודה א"כ אמאי אמרינן ביומא בבגדי כהונה שמקפלין אותם ומניחין כנגד ראשיהם ולא תחת ראשיהם משום כלאים ותי' דדוקא בלבישה מותר ולא בהצעה ע"ש ויש לעיין תי"ל שהיו ישנין בבית המוקד בחציה של חול וא"כ הוא חוץ לעזרה דאין שם היתר לכלאים]

כתבו התוס' במנחות שם דזה דכלאים בבגדי כהונה הותר אפילו שלא לצורך עבודה הוא דוקא בלבישה אבל לא בהצעה דלא דמי ללבישה דשרי רחמנא ע"ש ונראה הטעם דהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא רק במקדש ולא במדינה וכן מה שההיתר הוא בלבישה ולא בהצעה אחד הוא וזה דכלאים בבגדי כהונה הותר אף שלא בשעת עבודה אין זה מדאשתרי לצורך עבודה אשתרי נמי שלא לצורך ובמדינה ל"ש זה רק הטעם דבמקדש דהבגדים מועילים שם שהרי נתקדש ונעשה ראוי לעבודה דבגדי כהונה מקדשין את האדם שנעשה ראוי לעבודה כשאר כ"ש שמקדשין כמ"ש תוס' זבחים (כ"ד ע"א) ד"ה הואיל ומש"ה אף אם אינו עובד בהם מ"מ כיון שהבגדים עשו את שלהם לקדש את האדם שיהא ראוי לעבודה והועילו אין בהם משום איסור כלאים דלזה הותר כלאים בבגדי כהונה היכא שהבגדים עושים מצותן לקדש האדם לעבודה אך זה דוקא במקדש אבל במדינה כיון דאין כ"ש מקדשין אלא בפנים אין מועילים שם כלום ומש"ה אסור וזה הטעם נמי דאסור בהצעה שאין הבגדים מועילים כלום ולפ"ז נראה ג"כ שאם ילבש שלא כדרך לבישה או ע"י חציצה באופן שאינו ראוי כן לעבודה יהא אסור משום כלאים כמו בהצעה. ובזה נראה לתרץ מה שהקשה השאג"א על ההיא דעירוכין דהכל חייבין בתפילין כהנים לוים וישראלים ואמרינן דכהנים אצטריכא ליה סד"א דהני כהנים הואיל וליתנהו בתפילין של יד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו קמ"ל דלא מעכבי אהדדי והקשה דהא אמרינן בזבחים (י"ט) דכהנים בעבודתן אף מתפילין ש"ר נמי פטורין משום עוסק במצוה ולפ"ז ההיא דעירוכין דכהנים חייבין בש"ר מיירי שלא בשעת עבודה ממש דל"ש עוסק במצוה ורק כשהם לבושים בהבגדים דהותר אף שלא בשעת עבודה וכגון מעבודה לעבודה שאין להם פנאי להפשיט הבגדים וחייבין בש"ר אבל הש"י אי אפשר להם להניח דהוי חציצה וכיון דהוי חציצה א"כ איכא איסור כלאים כיון שלובשים אותם באופן שאין ראויין בהם לעבודה

והנה השאג"א הקשה קושיות הרבה על הרמב"ם ז"ל דכלאים בבגדי כהונה הותר רק בשעת עבודה והנה יש להוסיף ע"ז מההיא דפ"ז דתמיד בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות כו' ומוכח שהיה לבוש אז בגדי זהב שהם כלאים ואע"ג דאינו בשעת עבודה אך נראה לומר דאף הרמב"ם ז"ל יודה דאם לבש בגדי כהונה לצורך עבודה דאינו מחויב תכף להפשיט בגמר העבודה וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דהאבנט אסור לכהן ללובשו אלא בשעת עבודה כו' הכונה רק על תחילת הלבישה שאסורה רק לצורך עבודה והנ"מ בין תחילת לבישה לכבר לבוש בשביל העבודה י"ל עפ"י מ"ש הרא"ש ז"ל במנחות בריש הל' ציצית דהטעם דכלאים בבגדי כהונה הותר אפילו שלא בשעת עבודה הוא משום שלא ניתנה תורה למה"ש דכשיגמור עבודתו יפשיטו מיד ולא ישתהו עליו כלל הילכך כשהתירה תורה לבישה לגמרי הותרה כו' עכ"ל ומהרא"ש ז"ל נראה דבר חדש דטעם דלא ניתנה תורה למה"ש אין זה רק באיסור מעילה אלא אף בשאר איסורים ואף לענין איסור כלאים דל"ש בזה תנאי ב"ד רק סברא הוא דכיון שציותה תורה ללבוש הבגדים ואי אפשר תיכף לפשוט בגמר עבודה דלא ניתנה תורה למה"ש א"כ באותו רגע ליכא איסור א"כ הותר לגמרי. והנה הריטב"א ז"ל ביומא בההיא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם הקשה דמשמע דאף לאחר שפשט ג"כ מותר ליהנות והא הכא ל"ש לא ניתנה תורה למה"ש ותי' דאח"כ ג"כ גזירה שמא יהנה אחר שפשט מיהו בירושלמי אינו כן ע"ש ונראה מזה דהטעם שלא ניתנה תורה למה"ש שייך רק כ"ז שלא פשט אבל ללובשם מתחילה לא מיהו בשאר בגדי כהונה שאינם של כלאים משום גזירה התירו כמ"ש הריטב"א ז"ל אך זה שייך רק בשאר בגדים שאינן של כלאים דמשום מעילה הוא ושייך בהן תנאי ב"ד אבל בשל כלאים דל"ש תנאי ב"ד א"כ כ"ז שלא פשט דשייך טעם דלא ניתנה תורה למה"ש מותר אף להשהות בהם אבל ללובשם לכתחילה שלא לצורך עבודה אסור וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דכלאים בבגדי כהונה הוא מדין עשה דוחה ל"ת כמו כלאים בציצית היינו על תחילת הלבישה שהוא רק מדין עשה דוחה ל"ת אבל אח"כ כשלבשם לצורך עבודה ועשה בהם עבודה אינו מחויב תכף לפושטם משום טעם הרא"ש ז"ל: סימן לז חיבת הקדש

אמרינן בכמה דוכתי והבשר לרבות עצים ולבונה דחיבת הקדש מכשרתן לאוכל והנה התוס' חולין (ל"ו ע"ב) ד"ה עצים הקשו משקה בית המטבחים אמאי דכן כגון דם ומים לתכשרי בחבת הקדש להיות אוכל כמו עצים ולבונה ותי' דחבת הקדש מהני לשוויי אוכל רק מידי דדמי לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה כעין אוכל ע"ש והנה על מה דס"ל להתוס' דאוכל ומשקה חלוק בזה אי הוי דבר גוש או לח ולאוכל בעינן שיהא דבר עב וקשה יש לעיין מההיא דכריתות י"ג דחלב האשה חשיב אוכל חוץ מטפה המלוכלכת עפ"י הדד דחשיב משקה ועוד אמרינן בתוספתא טהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליה לאוכלין מטמא טומאת אוכלין אלמא דאותו דבר בעצמו יכול להיות אוכל וגם משקה ונראה מכל זה דאוכל ומשקה אינו תלוי אם הוא דבר גוש או לח רק אם עומד לאכילה היינו לשביעה או לשתייה וחלב האשה עומד לתינוק לאכילה והוי אוכל חוץ מטפה המלוכלכת עפ"י הדד דאינו עומד לאכילה וליישב קושית התוס' אמאי בדם ומים משקה בית מטבחייא לא אמרינן דחבת הקדש מכשירתן לאוכל נראה משום כיון דמצד עצמן הן משקה אי אפשר לחבת הקדש לבטל מהם תורת משקה דחבת הקדש יכול רק להוסיף ולא לגרוע א"כ אי אפשר להם להיות אוכל דאי אפשר להיות אוכל ומשקה כאחד ורק בעצים ולבונה שאינם לא אוכל ולא משקה אפשר לחבת הקדש לשוויי אוכל

וכעין זה מצינו בטהרות פ"ג מ"א הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא דכשנמחו חזרו להיות משקה וכשיצאה טפה הראשונה נטמא בכביצה ע"ש ויש לעיין למה עתה להמשקה