מקדש דוד חלק ב קצו

ירך חתוכה לעכו"ם אא"כ נטל ממנו גיד הנשה משום גונב דעת הבריות דכל שתקנו עד שהוא ראוי לעצמו הוא מתנה יותר טובה כמ"ש ברא"ש שם

ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בסוכה (נ') דהמים והיין המגולים פסולים לגבי מזבח ואפילו אי עביד להו במסכנת כר' נחמיה משום הקריבהו נא לפחתך וכתבו התוס' שם (מ"ח ע"ב) ד"ה שהיין דכל הפסול של המים והיין המגולים הוא משום הקריבהו נא לפחתך ובירושלמי שם אמרינן דהטעם דהמים והיין המגולים פסולין למזבח הוא משום דלא הוי ממשקה ישראל ולפ"ז לא פליג הירושלמי על תלמודא דידן דחד טעמא הוא דממשקה ישראל הוא ג"כ משום הקריבהו נא לפחתך ובדברי הש"ס דסוכה אתי שפיר מ"ש רש"י ז"ל בזבחים גבי נפולה דכיון דאתחזק בה ספק טרפות אע"ג דאפשר לבדוק אח"כ איכא משום הקריבהו נא לפחתך ולכאורה מנ"ל לרש"י ז"ל הא ולפ"ז דהא חזינן במים והיין המגולים ואע"ג דאפשר לבדוק ע"י מסננת ויתברר שלא שתה מהם הנחש מעולם ומ"מ כיון דאתחזק בהם קודם בדיקה ספק איסור שתיית הנחש אע"ג דבדקו אח"כ ומצאו שלא שתה אמרינן דאיכא משום הקריבהו נא לפחתך וה"נ בטרפה אמרינן בתמורה (ל' ע"ב) רא"א ולד טרפה לא יקרב לגבי מזבח דס"ל זה וזה גורם אסור וכתב רש"י ז"ל שם אבל להדיוט ד"ה מותר דלאו מגופה קא רבי ע"ש והנה יש לעיין נהי דס"ל זה וזה גורם אסור מ"מ לא גרע הולד מהאם עצמה ואילו האם עצמה שהיתה טריפה אם היתה יכולה אח"כ להיות מותרת באכילה היתה ג"כ כשרה למזבח כיון דפסול טרפה הוא משום ממשקה ישראל וא"כ כל שהותר אח"כ האיסור חוזר ונראה למזבח וכמו טבל דאין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל משום דלא הוי ממשקה ישראל ואם הפריש חוזר ונראה]

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' א"מ ה"ט דאין מביאין מנחות ונסכים מן הערלה וכה"כ משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כו' וזה דנקט הרמב"ם ז"ל טעם זה ולא נקט טעם של ממשקה ישראל כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל כמ"ד מצוה הבאה בעבירה פסול שזהו פסול בכל המצות א"צ לטעם דממשקה ישראל שזהו פסול דוקא בקרבנות והמל"מ הקשה שם על הרמב"ם ז"ל אמאי הוי מצוה הבאה בעבירה הא מצות לאו ליהנות ניתנו והביא שם מדברי התוס' פ' בתרא דחולין דהקרבת קרבן לא מקרי הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש ונראה דקרבנות שחייב באחריותן ודאי אסור להביא מאיסורי הנאה ול"ש מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי נפטר בזה מחובתו ואע"ג דאמרינן במודר הנאה דפורע את חובו דהוי מבריח ארי זה דוקא חברו שפורע שלא מדעתו אבל הוא עצמו ודאי אסור דא"כ יהא מותר לפרוע חובו לעכו"ם באיסורי הנאה א"כ מה לי פורע חובו להדיוט מ"ל פורע חובו להקדש ובקדשים שאינו חייב באחריותן כגון שאמר הרי זו אינו בכלל פורע את חובו כיון דאם אבדה אינו חייב באחריותה וזהו שכתבו התוס' בחולין דהקרבת קרבן אינה הנאה מיירי שאמר הרי זו אך זה דוקא בבהמה אבל במנחות ונסכים אם נאבדה מקצת המנחה או מן הנסכים חייב להשלים אף אם אמר הרי זו דאמרינן במנחות (ק"ח) דמותר מנחת חוטא אזיל לנדבה וכתב רש"י ז"ל שם אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת ציבור אלא הוא מוסיף משלו ויביא מנחה אחרת עכ"ל וזהו מה דאמרינן במתני' דשקלים דמותר מנחה למנחה והטעם דמחויב להוסיף משלו ולהביא מנחה הוא דכיון שיש בידו מעות של מנחה מחויב להביאם וא"י להפטר מזה דהנ"מ בין נדר לנדבה הוא רק לענין אחריות שאם נאבדו אבל כ"ז שהקרבן בעין מחויב להביא וכיון שיש אצלו מנחה או מעות של מנחה מחויב להביאן ואינו נפטר ואם אפשר להביאן כמו שהן מפני שחסר להם השיעור מחויב להוסיף משלו כדי שיוכל להביאן וא"כ במנחה באומר הרי זו דוקא אם נאבדה כולה אינו חייב באחריותה וכן בנסכים אבל אם נאבדה מקצתה כיון דהמקצת נשאר ויש חיוב עליו להביאן מחויב להשלים משלו כדי שיוכל להביאן ומש"ה אסור להביא מנחות ונסכים מן הערלה וכה"כ משום נהנה שנפטר מהאחריות ואע"ג דאמר הרי זו דכיון דאם נאבדה מקצת המנחה או הנסכים הוא חייב באחריותן נמצא דע"י זה שמקריבין נפטר מאחריותן והוי הנאה

הנה אי באיסור דרבנן ג"כ איכא פסול משום ממשקה ישראל הנה מדברי הש"ס בפסחים (מ"ח) מוכח להדיא דגם באיסור דרבנן הוא פסול רק באיסור דרבנן יש חילוק בין איסורו בגופו ובין יומא קא גרם ליה כגון מוקצה ובאיסור דאורייתא אין חילוק ע"ש והנה במנחות (ס"ו ע"ב) גבי מותר העומר שהיה נפדה ופטור מן המעשרות ור"ע מחייב במעשרות ובעינן למימר שם דר"ע ס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר והקשו בתוס' שם ד"ה אומר אי מירוח הקדש אינו פוטר איך כשר העומר הא לא הוי ממשקה ישראל שהרי הוא מן הטבל ושמעתי מקשים על התוס' הרי היו מכניסין את העומר לעזרה במוץ שלה כדאמרינן במתני' שם א"כ ליכא איסור טבל אך נראה דזה ל"ק כלל דאפילו להשיטה בתוס' פסחים דאם הכניס במוץ שלה מותר אפילו אכילת קבע ולפ"ז קשה ג"כ איך ר"ע מחייב במעשרות] מ"מ הכא ל"ש זה דאין העזרה חצר הקובעת למעשר דאין זו חצר צורי הקובעת למעשר דהיינו חצר שהכלים נשמרים בתוכה ואמרינן בפ' יוצא דופן שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר ואע"ג דעל שערי העזרה הוי ג"כ שומרים דבכ"א מקומות הלוים שומרים בביהמ"ק ה' על ה' שערי העזרה כו' מ"מ אלו השומרים היו רק לכבוד ולא משום שמירת כלים כמ"ש המפרש בריש תמיד דלא היתה השמירה בשביל הכלים דאין עניות במקום עשירות דאם גנבי כלי המקדש יקנו אחרים תחתיהם ולא היתה רק לכבוד ע"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' בית הבחירה ע"ש ועוד להרמב"ם ז"ל היתה השמירה רק בלילה ולא ביום ובעינן חצר המשתמרת גם ביום ועוד ר"ע לטעמיה דס"ל במעשרות דחצר השותפין כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה ועיין בר"ש שם שהביא מהירושלמי דהיינו דכל שהאחד ממחה על חברו מלנעול פטורה ועזרה שהיא הפקר לכל ודאי שלא היה רשות לשום אדם לנעול את העזרה וא"כ ודאי אין העזרה חצר הקובעת למעשר וא"כ אין כאן ראיית פני הבית כלל וא"כ הוי כקודם גמר מלאכה דאסור לאכול אכילת קבע וכאן בעומר אפילו אכילת ארעי ג"כ אסור לפי שהיו מהבהבין אותו באור לקיים מצות קלי כדאמרינן במנחות שם והאור קובע למעשר דהמהבהב שבלים באור אסור לאכול מהם ארעי כדאמרינן בתוספתא ובירושלמי א"כ לא הוי ממשקה ישראל ואע"ג דהאור אינו קובע אלא מדרבנן מ"מ אף באיסור דרבנן כל שאיסורו בגופו פסול משום ממשקה ישראל כדאמרינן בפסחים והנה מדברי התוס' מנחות (פ"ד ע"א) ד"ה שומרי נראה דס"ל דבאיסור דרבנן ליכא פסול משום ממשקה ישראל שהרי הקשו שם בספיחי שביעית איך מותר להביא מהם העומר הא אסור לאכול מן המשומר וא"כ לא הוי ממשקה ישראל ותי' דמדאורייתא בצירה דוקא אסור אבל לא לאכילה ומכלל דס"ל דמדרבנן אסור אף באכילה וכן הקשו שם בתוס' לר"ע דספיחין אסורין מדאורייתא הא לא הוי ממשקה ישראל ואמאי לא הקשו ג"כ לרבנן דהא לכ"ע עכ"פ ספיחים אסורים מדרבנן וכן מלשון התוס' שם (ס"ח ע"א) ד"ה והא ג"כ נראה דאי חדש בט"ז קודם העומר לא היה אסור רק מדרבנן לא היה פסול משום ממשקה ישראל ע"ש וקשה הא להדיא מוכח בפסחים דאף באיסור דרבנן כל שאיסורו בגופו פסול משום ממשקה ישראל]

והנה אי באיסור דרבנן ג"כ פסול משום ממשקה ישראל כדאמרינן בפסחים יש לעיין דבדמאי פ"א משנה ג' בדברים הפטורים מן הדמאי חשבינן שירי מנחות ובתוספתא שם אמרינן דשירי מנחות ב"ש מחייבין בדמאי וב"ה פוטרים דלי"ל לב"ש דאימת קדשים על ע"ה והנה