מקדש דוד חלק ב קצד

ברובא ומשנינן דבע"ח לא בטלי על פסולין שנתערבו כשהם חולין בקדשים מקשינן דבחולין ל"ש דחוי וא"כ כיון שבטל הפסול שלהם ברוב הותר כל התערובת ובההיא דאברים שנתערבו באברי בע"מ דס"ל לר"א אם קרב ראשו של אחד יקרבו כל הראשין דתלינן איסורא בהאי דקרב כדאמרינן שם (ע"ד ע"א) יש לעיין למה דוקא אם קרב דהא אם לא קרב אחד מהם אמרינן דיצא לבית השריפה וכיון ששרפו אחד מהם ישתרו השאר ליקרב דתלינן דהאיסור נשרף וכדאמרינן שם בנתערב בחטאות המתות דכולן ימותו ומקשינן דכי מיית חד נימא דאיסורא מיית ואידך לישתרי ואמרינן דרב דאמר כר"א ומוכח דלר"א ה"נ דמשתריין וצ"ע]

הקשו התוס' במנחות (כ"ב) על הא דאין עולין מבטלין זא"ז דילפינן מעירה דם הפר לתוך דם השעיר דדמו של פר מרובה מדם השעיר וא"כ דם השעיר היה לו להתבטל והקשו דאדרבה כיון דמערה דם הפר לתוך דם השעיר נימא ראשון ראשון בטל והכא לכ"ע אמרינן ראשון ראשון בטל משום דיחוי וכדאמרינן בנפל דם לתוך מים דקמא קמא בטל משום דיחוי ע"ש והנה י"ל דהכא הטעם דלא הוי דחוי משום דבידו לגמור העירוי עד שיהיה דם הפר מרובה וכל היכא דבידו לא הוי דחוי ובההיא דנפל דם לתוך מים דאמרינן דהוי דחוי ואפילו אם יש שם עוד דם דבידו לערב עוד ולהסיר הדיחוי מ"מ הרי כתבו התוס' בזבחים גבי נשפך מן הכלי על הרצפה דלא סגי במה שהוא בידו ובעינן ג"כ שיהא מצוה ובנפל דם לתוך מים ונתבטל לא מצינו שיהא מצוה לערב עוד דם כדי שיהא חוזר וניעור אבל בעירה דם הפר לתוך דם השעיר הרי מצותו בכך לערבן כולן יחד א"כ כיון דבידו לגמור העירוי וגם מצוה אין כאן דיחוי ובירושלמי יומא פ"ה ה"ה מוכח דצריך להערות כל הדם ע"ש יש לחקור בההיא דאין עולין מבטלין זא"ז אם נתערב דם של ב' זבחים במים או בדם של חולין ויש במים כדי לבטל דמו של אחד מהם אי אמרינן סלק וכמו למ"ד מין במינו לא בטל דנתערב מין ומינו ושאינו מינו דאמרינן סלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וה"נ יש כח במים לבטל כל דם ודם בפ"ע נהי דאין עולין מבטלין זא"ז מ"מ אינו מועיל זה לזה לעכב הביטול או בעינן שיהא שיעור במים כדי לבטל את שניהם]

אמרינן במנחות (נ"ד) דכזית חלב וכן נותר ופיגול שהניחן בחמה וצמקו אין חייבין עליהם הניחן בגשמים וחזרו וטפחו חייבין עליהם שאין דחוי באיסורין ע"ש ויש לחקור בכזית מן האימורים שהניחן בחמה וצמקו וחזרו וטפחו אי הוי דחוי למ"ד אין הקטרה פחותה מכזית ואפשר דדיחוי דקרבנות שאני מדיחוי דאיסורים דבקרבנות חשיב דחוי רק אם נולד בהם איזה פסול אבל מה שנתמעט משיעור הקטרתו אין זה דחוי ובקומץ שהניחו בחמה וצמק יש לחקור אם נפסל מטעם זה אי הוי קומץ החסר דפסול אי זה דקומץ החסר פסול אם הוא משום דבעינן דבשעת הקטרה יהיה לו ג"כ שיעור קומץ וכשנחסר פסול משום דנחסר שיעורו וכמו עשרון שחסר כ"ש פסול דבעינן שיעור וה"נ בקומץ בעינן שיעור קומץ מתחילה ועד סוף ולפ"ז אם הניחו בחמה וצמק פסול ואף אם חזר ותפח פסול משום דחוי או זה דהקומץ שנחסר פסול הוא פסול בעלמא וכדאמרינן בלחם הפנים דחסרון כבע"מ א"כ בצמק ל"ש זה שלא נחסר כלום מן הקומץ רק שתופס שיעור פחות ואינו נפסל דאין זה כבע"מ

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' פסה"מ דקדשים חיים שהיו בשעת פגימת המזבח לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בע"ח נדחים ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותם שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי והקשה הלח"מ שם ל"ל לטעם דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי תי"ל מטעם הראשון דבע"ח אין נדחין [ותי' הלח"מ דאמר טעמא דמועיל אף למנחות ע"ש אך זה נגד התוס' בזבחים שם דלמנחות לא פסול פגימת המזבח כלל ויכול להקטיר אף במקום המזבח] ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כתוס' בהרבה מקומות דאף למ"ד בע"ח אין נדחין מ"מ היכא דאדחיה בידים הוי דיחוי וא"כ בהקדיש עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם דלא אדחיה בידים מהני טעם דבע"ח אין נדחין אבל כשהקדיש מתחילה כשלא היה המזבח בנוי דאדחיה בידים לא מהני טעם דבע"ח אין נדחין וצריך לטעם דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי וכן בפ"ד מהל' פסה"מ הכ"ד כתב הרמב"ם ז"ל הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בע"ח נדחין ע"ש וזהו ג"כ כמ"ש דהיכא דמעיקרא יפה סלע ואח"כ יפה שתים אי אפשר לומר הטעם דאין בע"ח נדחים כיון דאדחיה בידים ומש"ה צריך לטעם דדיחוי מעיקרא ורק בהיה יפה שתים בשעת הפרשה והוזל וחזר והוקר שם כתב הרמב"ם ז"ל טעם דבע"ח אין נדחין אמרינן בתמורה דולד בע"מ אינה קריבה משום דמכח קדושה דחויה קאתי ויש לעיין מ"ש הולד מאמה דבאמה אם עבר מומה כשר ולא הוי דחויה ומשום דמפקינן לה מקרא ביומא (ס"ד) דאם עבר מומן ירצו א"כ הולד נהי דאתי מכח בע"מ מ"מ עתה הרי עבר מומו ואמאי הוי דחוי הא בע"מ שעבר מומו אינו נעשה דחוי]

הנה לפי מה דקי"ל דבע"ח אין נדחין ודיחוי מעיקרא אינו דיחוי יש לעיין על הא דאמרינן קרבנו ולא הגזול וכן בגטין גבי חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת ואמר עולא ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני וכתבו התוס' דאע"ג דהוי יאוש ושינוי רשות ושנוי השם הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ויש לעיין הא מ"מ תיחול עלה קדושת דמים ומ"ש ממקדיש בע"מ למזבח כיון דאינו ראוי למזבח חל עליו קדושת דמים ובקדושת דמים ל"ש מצוה הבאה בעבירה דהא הגנב והגזלן הקדישו הקדש דמעיקרא חולין והשתא הקדש כדאמרינן בב"ק וא"כ לאחר דנחתא להו קדושת דמים ונפקע מן הבעלים ביאוש ושנוי השם אח"כ מצי חייל עליה קדוה"ג למ"ד בע"ח אין נדחין כדאמרינן גבי בהמה של ב' שותפין והקדיש אחד מהם חציה וחזר ולקחה והקדישה דקדושה ואינה קריבה ואמרינן ש"מ בע"ח נדחין ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי ויש דיחוי בדמים הא למ"ד בע"ח אין נדחין ודיחוי מעיקרא אינו דיחוי אע"ג דכשהקדיש חציה חל עליה רק קדושת דמים מ"מ אח"כ כשלקח חציה השניה ואפשר עתה לחול עלה קדוה"ג אמרינן מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדוה"ג ה"נ אח"כ לאחר שנפקע מן הבעלים ע"י קדושת דמים מצי לחול עלה קדוה"ג דהשתא לא הוי מצוה הבאה בעבירה דזה דוקא אם בשעת המצוה נעשית העבירה אבל הכא בשעה שחל עליה קדוה"ג ליכא עבירה כלל שהרי כבר נפקעה מרשות בעלים א"כ יהיה הקרבן כשר וצ"ל דמיירי דאמר הרי זו עולה ולא אמר ה"ז לעולה דבכה"ג לא נחתא ליה קדושת דמים כדאמרינן בתמורה (כ"ז) גבי מקדיש בע"מ דכי אמר לעולה חייל עליה קדושת דמים דדעתיה דאם אינו ראוי לעולה יהיה לדמיו אבל אם עולה לא נחתא ליה קדושת דמים כלל ובזה אפשר ליישב מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהל' איסורי מזבח בחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אעפ"י שנתיאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והקשו עליו הרי הרמב"ם ז"ל פסק דיאוש כדי לא קני א"כ מדאורייתא אינה מכפרת ולמה צריך לטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ועוד