מקדש דוד חלק ב קצג

והככרות נוגעות זו בזו כיון דנטמא הככר הראשון בשרץ נעשה המשקה שבו תחילה דמשקין לעולם תחילה ונעשה הככר השני הנוגע בראשון שני לטומאה והמשקין שבו נעשה תחילה והככר השלישי נעשה שני וכן לעולם ואע"ג דאין הככר השני נוגע במשקין שבככר הראשון מ"מ משום חבת הקודש נחשב כאילו נגע בהמשקין אבל בתרומה דליכא חיבת הקדש מטמא רק שנים ופוסל אחד ע"ש ובזה יש לעיין דהא חיבת הקדש שייך רק לאחר שקידשו בכ"ש ומים שקידשו בכ"ש הוא רק של מקדש ואפילו אי נימא דמיירי במים שקרבין ע"ג המזבח כגון של ניסוך המים וזה חשיב משקה בית מדבחייא ולא משקה בית מטבחייא מ"מ תקשה ממתני' ללוי דס"ל דאף משקה בית מדבחייא אין מטמאין אחרים א"כ הכא איך המים מטמאים הככרות וצ"ל דהאי מתני' דלא כר"י בן יועזר מיהו בפסחים שם מקשינן מברייתות ומוקמינן דלא כר"י בן יועזר ואמאי לא מותבינן נמי ממתני'] יש לחקור במי כיור אי שייך דיחוי כגון שנטמאו והשיקן כיון דאין בהם הקרבה ל"ש בהם דיחוי או כיון דעושין בהם עבודה דקידוש ידים ורגלים חשיב כמו עבודה כדאמרינן בפ"ב דזבחים שייך בהם דיחוי]

ואי זריקה מועלת לדחוי נראה דודאי מהני דהא זריקה מועלת ליוצא והא יוצא הוי ג"כ דחוי דכל פסול שאינו נראה למזבח אפילו נתבטל אח"כ הפסול נשאר דחוי א"כ בשביל פסול יוצא שיש בו נעשה ג"כ דחוי ומ"מ מהני זריקה ולענין דיחוי ודאי אין לחלק מכח איזה פסול נעשה דחוי כיון דדחוי הוא מה שנדחה מן המזבח מיהו לפמ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל דשייך דיחוי במקצת אפשר היה לומר דבעלמא בדיחוי לא מהני זריקה עליה מיהו הכא דהדיחוי הוא מכח פסול יוצא כיון דזריקה מועלת ליוצא א"כ הדיחוי הוא מתחילה רק מהקרבה אבל לא לענין שלא תועיל זריקה עליה אך אינו נראה כן מדברי הש"ס זבחים (ע"ג ע"ב) גבי תערובות דאמרינן השתא דאמור רבנן לא ליקרב משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אי קרב לא מרצה משום דיחוי ע"ש ואמאי נימא דתחילת הדיחוי היה רק מלכתחילה ולא מדיעבד

ואי דחוי טעון עיבוד צורה לכאורה נראה דטעון דהא בכל פסול בדם או בבעלים נדחה הבשר ואי חשבינן לדחוי כפסולו בגופו היה לשרוף מיד דהא הכא איכא דיחוי על הבשר גופא מיהו אפשר דתלוי בסיבת הדיחוי דאי סיבת הדיחוי היא בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה אף שהבשר בעצמו נדחה אבל אם סיבת הדיחוי הוא בבשר עצמו אפשר דאינו טעון

ובפ' התערובת באברי חטאת שנתערבו באברי עולה קתני דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ובאברים שנתערבו באברי בע"מ קתני וחכ"א יצאו לבית השריפה ומשמע מיד וכן הרמב"ם ז"ל פ"ו מפסה"מ הי"ט כתב נתערבו קדשים בקדשים אחר שנשחטו יאכל כחמור שבהם נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה תעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ואח"כ כתב אברי חטאת שנתערבו באברי עולה מניחין הכל עד שיפסדו ותעובד צורתן ע"ש ואח"כ כתב אבר של בעלי מומין שנתערב באברי קדשים אפילו אבר באלף אברים יצאו הכל לבית השריפה ומשמע ג"כ דכאן יוצא לבית השריפה לאלתר ונראה הטעם משום דאברים שנתערבו באבר בע"מ הכל דחוי מחמת התערובת וכדמקשינן בזבחים (ע"ד) לר"א דאמר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים הא הו"ל דחוי היינו מחמת התערובת ומתרצינן דר"א ס"ל כחנן המצרי דלי"ל דחויין ע"ש א"כ כיון דהכל הוי דחוי מחמת התערובת ואפילו הוכרו אח"כ אין חוזרין ונראין כמ"ש רש"י ז"ל (ע"ג ע"ב) א"כ הו"ל פסולו בגופו וישרף מיד ואע"ג דפסול בדם ובבעלים טעון עיבוד צורה אף דגם הבשר נדחה כיון דמ"מ סיבת הדיחוי הוא בהדם וכמו בפסול דנשפך הדם דגם הבשר נפסל בשביל זה וכדאמרינן בפסחים פ"ב דנשפך הדם הוא בשריפה והוא בכלל כל פסולו בקדש דהלכתא גמירא דבשריפה דאף הבשר נפסל משום זה רק מ"מ כיון דסיבת הפסול הוא בהדם טעון עיבוד צורה ובאברים שנתערבו באברי בע"מ צ"ל דהכא סיבת הפסול בגופו דאמאי אינו קרב זה האבר מפני שהוא ספק בע"מ וכיון דמשום ספק ג"כ הוי דחוי כדאמרינן בגמרא בכל הזבחים שנתערבו דאם עבר והקריבן דפסול משום דיחוי א"כ סיבת הדיחוי הוא בגופו מפני שהוא ספק פסול ובנתערבו קדשים בקדשים שכתב הרמב"ם ז"ל דיאכלו כחמור שבהם ואם נתערבו בפסולי המוקדשין תעובד צורתן הוא משום כיון דמיירי בקדשים הנאכלים ולאכילה ל"ש דיחוי כמ"ש תוס' ב"מ (נ"ג ע"ב) ומש"ה טעון עיבוד צורה וכן באברי חטאת שנתערבו באברי עולה אע"ג דאברי עולה נדחו מפני התערובת מ"מ בשביל אברי חטאת שהם לאכילה ול"ש בהם דיחוי טעון עיבוד צורה וכן בההיא דפסחים (ל"ד) בפסולי חטאת העוף דנפסלו בהיסח הדעת דתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ודייקינן שם דהיסח הדעת פסול טומאה ומש"ה טעון עיבוד צורה משום דהוי רק ספק טומאה ואע"ג דמשום ספק נמי הוי דחוי א"כ ישרפו מיד דהתם נמי כיון דחטאת העוף היא שכולה לאכילה ל"ש בה דיחוי

ובההיא דפ' התערובת בזבחים שנתערבו דאמרינן השתא דאמור רבנן לא ליקרוב אי קריב לא מרצה משום דהוי דחוי וכתב רש"י ז"ל דהכא הוי דחוי כיון דמדאורייתא בשעת קביעותא לא חזי עד דניידי וגזרו רבנן משום קביעותא והו"ל דחוין מן התורה עכ"ל ונראה דק"ל לרש"י ז"ל דאיך אפשר לומר דכל שהוא פסול מדרבנן הו"ל דחוי מדאורייתא דהא אשכחן דמדרבנן אסור להקריבו ואם עבר והקריבו כשר כמו דם שנטמא וזרקו דנפטרו הבעלים מקרבן אחר ולא אמרינן שנדחה הדם מלזרוק וע"כ כתב רש"י ז"ל דהכא כיון דעתה אינו ראוי להקרב מדאורייתא משום קבוע ומש"ה הוי דחוי מיהו בלא האיסור דרבנן לא היה דחוי משום דבידו להסיר הפסול ולניידינהו וכל שבידו לא הוי דחוי מיהו כיון דאיכא איסור דרבנן לכבשינהו ולניידינהו א"כ לא הוי תו בידו א"כ הוי דחוי משום פסול דאורייתא אך אכתי יש לעיין מ"מ כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל אפילו בבע"ח א"כ אכתי הפסול רק מדרבנן ונראה משום דבנתערבו קדשים בקדשים ל"ש ביטול שיעשה בשביל זה קרבן אחר ובנתערבו בפסולים כגון טרפה וכלאים ויוצא דופן כיון דהנך חולין הם אפילו אם יבטל הפסול שלהם מ"מ מחוסרין הקדש א"כ כ"ז שלא הקדישן אינו ראוי שום בהמה מן התערובת להקרבה כיון דקבוע כמחצה על מחצה והוי ג"כ דיחוי מדאורייתא אע"ג דיכול להקדישן מ"מ כיון דרבנן גזרו א"כ לא הוי תו בידו דאיסור דרבנן מועיל שלא יהא חשיב בידו ובנתערבו ברובע ונרבע וכיוצא בהם דמיירי אף בהקדישן ואח"כ נרבעו דאין מחוסרין הקדש התם כיון דנרבעו קודם שנתערבו א"כ נדחו אז מהקרבה מדאורייתא ואע"ג דבטל אח"כ פסולן ע"י שנתערבו ברוב מ"מ כיון דנדחו אידחו נשארו דחויין א"כ כל התערובת נדחה מספק דכל קבוע כמחצה על מחצה והוי הדיחוי ודאי והוי הדיחוי מדאורייתא על כל התערובת והכא אין לומר דאף הדיחוי של הרובע ונרבע יבטל ברוב דאדרבה כיון דכל התערובת נדחה משום זה שנתערב והוי הדיחוי ודאי על כל התערובת אין כאן רוב לבטל הדיחוי של הרובע וכעין זה כתב הש"ך בהל' תערובת דהטעם דלח בלח מין בשאינו מינו צריך ס' מדאורייתא ולא בטל ברוב משום דטעם כעיקר מדאורייתא א"כ אם לא יתבטל האיסור יהיה הכל נאסר לא חשיב היתר לבטל האיסור] וזה דמקשינן בפ' התערובת וליבטלי