מקדש דוד חלק ב קפא

לחה שליש עשן שליש אפר ושליש אוכלת האש ומסקינן שם במדרש האי כהנא מהיכן יליף לה מעצי המערכה ע"ש ומוכח להדיא דהיבשים עושין עשן יותר ומדמהדרינן בעצי המערכה שיהיו יבשים לא איכפת לן בעשן וע"כ נראה כחד גרסא שהביא בפי' הרא"ש ז"ל בתמיד שם דגרס משום דקטמי כלומר עושין אפר והיינו שמפני לחותן הם עושין אפר וזהו ממש כדברי המדרש איכה]

ד) אחר מערכה שניה הוא סידור ב' גזרי עצים וביומא (כ"ז ע"ב) אמרינן דסידור ב' גזרי עצים עבודת היום היא ומקשינן עלה מהא דאמרינן דא"ל הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה ואילו זמן ב' גזרי עצים לא קתני ומתרצינן דהך דאי"ל תקנתא לא קתני וכתב רש"י ז"ל דאית לה תקנתא אם סידרן בלילה פורקן וחוזר וסודרן ביום לכך לא הטריחו לעלות לגג כו' עכ"ל והנה מדברי רש"י ז"ל נראה דסידור ב' גזרי עצים היה קודם שהציתו את המערכה באש דאי סידור ב' גזרי עצים היא לאחר שהציתו המערכה באש ונותנן על מערכה דלוקה מה שייך לומר דאם סידר בלילה די"ל תקנה לפורקה ולחזור ולסדרן ביום הלא כבר יתעכלו ולפ"ז יש לעיין כיון דסידור ב' גזרי עצים הם קודם הדלקה א"כ מ"ש הנך עצים משאר עצי המערכה ומאי הכירא איכא שאלו עצים למערכה ואלו לב' גזרי עצים והלא יכול לעשות מערכה מכמה שירצה ודוחק לומר דזה דנותן אותם לשם ב' גזרי עצים ע"י זה אינם שייכים למערכה דלא אשכחן דבעי לשמה והנה רש"י ז"ל כתב ביומא (כ"ב ע"א) ב' גזרי עצים ב' בקעיות עצים ארוכים כמידת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל לעצי המערכה כו' עכ"ל היינו שאותן העצים של הב' גזרין משונין משאר עצי המערכה וארוכים ביותר כמדת כל רוחב המערכה וגם סידורן משונה שנותנן לרוחב המערכה ואפשר דע"י זה היה ההיכר שהם לב' גזרי עצים ולא למערכה מיהו הריטב"א ז"ל [הובא בכ"מ פ"ד מהל' תמידין ה"ה] כתב ז"ל פרש"י ז"ל בריש יומא אחר שסידר המערכה והדלקה נותן לרוחב המערכה ב' עצים ארוכים ארכן לרוחב המערכה כו' עכ"ל היינו שנותן הגזרין לאחר סידור המערכה ולאחר הדלקה מיהו מלת הדלקה ליתא ברש"י אשר לפנינו ובירושלמי אמרינן דמצוה להקדים אש לעצים והביאו המל"מ פ"ב דתמידין ה"ב וכפי שמפרש שם דברי הירושלמי היינו שצריך ליתן הב' גזרי עצים לאחר שהדליק המערכה ע"ש וההיא דיומא דאמרינן דסידור ב' גזרי עצים י"ל תקנתא יש לפרש בפשוטו דהנך עצים שסידר בלילה יהיו לסתם עצים ואח"כ יסדר ב' גזרים אחרים

**(עי' הערת הגרא"ז מלצר זצ"ל בסוף הספר)** כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ה המסדר ב' גזרי עצים על המערכה ה"ה כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא עכ"ל וכן מתוס' זבחים (מ"ג ע"א) ד"ה והלבונה ג"כ מוכח דס"ל דיש בעצים משום הקטרה שהקשו שם איך משכחת לה פיגול בעצים הא הולכת עצים למערכה לאו עבודה היא ותי' דמשכחת לה בהקטרה בהקטיר שומשום ע"מ להקטיר שומשום והקשו על הרמב"ם ז"ל דאי איכא בסידור ב' גזרי עצים משום הקטרה א"כ מ"ט דרב דפטר בזר שסידר ב' גזרי עצים דהא בהקטרה לכ"ע זר חייב ומוכח משם דסידור ב' גזרי עצים היא רק עבודת סידור ולא הקטרה ונראה לענ"ד לומר דזה דחשבינן לסידור ב' גזרי עצים לעבודת סידור ולא להקטרה הוא רק בסידור ב' גזרי עצים שחרית אבל בב' גזרי עצים של בין הערבים ודאי הקטרה היא וזר חייב עליהם אפילו לרב דביומא (כ"ד ע"ב) אמרינן דהפלוגתא אי איכא מיתה בזר שסידר ב' גזרי עצים הוא אי סידור ב' גזרי עצים הוא גמר עבודת הסידור אחר סידור המערכה וסידור איברים הוא תחילת סידור אחר או שם סידור אחד הוא ועיין ברש"י ז"ל שם] ושם (כ"ז ע"ב) תלינן בזה אי סידור ב' גזרי עצים עבודת היום או עבודת הלילה היא ע"ש והנה כ"ז שייך רק בסידור ב' גזרי עצים שחרית אבל בסידור ב' גזרי עצים ערבית היא עם תמיד של בין הערבים שהוא ביום וגם אין אחריה סידור איברים שקרבין יחד עם האברים ועוד לר"י דמחייב בזר שסידר ב' גזרי עצים ונראה דדוקא על ב' גזרין אמאי אינו חייב אף על גזרה אחת דהא אמרינן בירושלמי שקלים פ"ו ה"ד הרי עלי עץ מביא גיזר אחד שזה קרבן בפ"ע ומייתינן ראיה מתמיד של בין הערבים דטעון ב' גזרי עצים בב' כהנים וכיון דכל כהן מקריב גזרה אחת א"כ גזרה אחת קרבן בפ"ע ע"ש לכך נראה דבגזרין של בין הערבים לכ"ע זר חייב עליהן וחייבין גם על גזרה אחת דהגזרין של בין הערבים קרבן הם וחייבין עליהם משום הקטרה וכל הפלוגתא היא רק בב' גזרי עצים של שחרית שהם בכהן אחד וא"כ כולה עבודה אחת היא ואותן הגזרין אינן משום הקטרה רק גמר סידור המערכה ובזה אתי שפיר מה שדחקו התוס' בזבחים שם דמשכחת פיגול בעצים בהקטיר שומשום כדי להקטיר שומשום חוץ לזמנו וכמ"ד דדרך הקטרה בכך ע"ש ואמאי לא נקטו בפשוטו שהקטיר גזרה ע"מ להקטיר גזרה שניה חוץ לזמנו ואתא לכ"ע ולפ"ז בב' גזרי עצים של שחרית אי אפשר לאוקמא שאינן משום הקטרה רק גמר עבודת הסידור של המערכה ובב' גזרין של בין הערבים כל גזרה וגזרה קרבן בפ"ע כדאמרינן בירושלמי משום דהוי בב' כהנים א"כ לא מהני מחשבה מזו על זו

במנחות (פ"ט ע"ב) ד"ה תמיד הביאו התוס' מן הירושלמי דמש"ה לא קא חשיב ביומא גבי תמיד קרב בט' ג"כ הכהן שהיה מסדר ב' גזרי עצים משום דלא גזרו על ב' גזירין בשחרית שיהיו בשעת הקטרת אברים ע"ש ומזה יש להוכיח דכל הנך דחשיב להו ביומא שם היו קרבין יחד עם האיברים ויש לעיין דקא חשיב התם בתמיד של בין הערבים ג"כ הנסכים אעפ"י שלא היו קרבין יחד עם האברים דהא מפסיק להו בקטורת כדאמרינן ביומא (ל"א ע"ב) דקטורת של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים וצ"ל דבשני גזירין של שחרית היה הפסק יותר גדול לאיברים ומש"ה לא קא חשיב וצ"ע

אמרינן בתמיד שהיו עושין ריוח בין הגזירין שהיו מציתין האליתא משם וביומא (מ"ה ע"א) מפקינן מקרא דהצתת אליתא לא תהא אלא בראשו של מזבח ומתוס' שם ד"ה וכי מוכח להדיא דנתינת אש מן ההדיוט והצתת אליתא הם ב' דברים ורש"י ז"ל שם פי' הצתת אליתא היינו קיסמים דקים להצית בהם אור מערכה גדולה ע"ש ולפ"ז הצתת אליתא היא הצתת הקיסמין ומה שמצית אח"כ מהקסמין את המערכה זהו נתינת אש מן ההדיוט אך הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לתמיד כתב דהצתת אליתא הוא גחלת למערכה שניה של קטורת ע"ש ולפ"ז נתינת אש מן ההדיוט היא הדלקת מערכה גדולה ומה שמדליק הגחלת למערכה שניה של קטורת זהו הצתת אליתא וביומא (כ"ד ע"ב) פי' רש"י ז"ל הצתת אליתא הצתת קסמים דקים אם הוצרך להצית על המזבח באחת מן המערכות כגון שקרבה מערכה לכלות שנשרפה כל המדורה עכ"ל ונראה דרש"י ז"ל כאן פליג ע"מ שפי' לקמן (מ"ה ע"א) ולפי פירושו כאן נתינת אש מן ההדיוט היא תחילת הדלקת המערכות וכשקרבה המערכה לכלות וצריכים לחזק האש זהו הצתת אליתא אך הת"י (כ"ד ע"ב) כתבו דמש"ה ליכא מיתה בזר על הצתת אליתא משום דיש אחריה סידור ב' גזרי עצים ע"ש ומוכח דס"ל דהצתת אליתא היא תחילת הדלקת המערכה דיש אחריה סידור ב' גזרי עצים ולרש"י ז"ל דהצתת אליתא היא חיזוק האש כשקרבה המערכה