מקדש דוד חלק ב קעה

חילוק בין קדשים לשאר איסורים ג"כ קשה מ"ש שירי מנחות דקתני ולא מנחות עצמן]

והנה המל"מ פי"ג מעה"ק הביא מחלוקת הראשונים ז"ל במנחת מאפה תנור אם צריכה מתן שמן בכלי קודם עשייתה אם רק מיציקה אמעוט או גם ממתן שמן בכלי קודם עשייתה ע"ש ומתוס' מנחות (נ"ה ע"א) ד"ה כל מוכח להדיא דא"צ ולפ"ז י"ל דמש"ה נקט שירי מנחות ולא מנחות עצמן דכיון דא"צ שמן קודם לעשייתן א"כ לרבי דס"ל דחלות בוללן והיינו לאחר אפיה א"כ בשעת אפיה אין בהם שמן כלל וכ"ש ברקיקים דלכ"ע המשיחה לאחר אפיה כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ ליכא בלוע דמה דאמרינן דבשירי מנחות איכא בישול ובלוע כתב רש"י ז"ל דהבליעה היא משמן של המנחה ולהכי נקט שירי מנחות דלכ"ע איכא בישול ובלוע

אמרינן בזבחים (צ"ו ע"ב) דמריקה ושטיפה אינן בחטאות הפנימיות ולעיל (צ"ב ע"ב) מפקינן לה מקרא שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות וכתב הרמב"ם ז"ל דאם בישל בה מבשר של חטאת הפנימית אינו טעון מריקה ושטיפה והנה יש לעיין אי אין לינה מועלת בבשר פרים הנשרפים א"כ למאי אצטריך קרא דהא כיון דאינו נעשה נותר אינו שייך מריקה ושטיפה דזהו רק לאחר שנעשה נותר כמ"ש בתוס' ואף להרמב"ם ז"ל דמריקה ושטיפה הוא קודם מ"מ הוא שייך רק בדבר שנעשה נותר דהמריקה היא להרמב"ם ז"ל כדי שלא יבוא לידי נותר כמ"ש בפי' המשנה לזבחים וצ"ע

הנה בגמרא שם (צ"ו ע"ב) מהדרינן למצוא נפקותות בין תרומה לקדשים לענין מריקה ושטיפה והנה להרשב"א ז"ל דכ"ח הבאין במידה דלעולם יש בהם ס' מותר להשתמש בהם א"כ בתרומה כה"ג אינו טעון הגעלה ובקדש טעונין מריקה ושטיפה ועוד דאם אינו רוצה להשתמש עוד בהכלי כלל בתרומה דדינה כשאר איסורין אינה טעונה כלום אבל בקדשים טעון מריקה ושטיפה משום מצוה אפילו אם אינו רוצה להשתמש בהכלי דהא כ"ח טעונין שבירה דוקא במקום קדוש והא כששוברן בחוץ ג"כ אינו משתמש בהם עוד ומ"מ משום מצוה טעון שבירה ובעינן דוקא במקום קדוש וה"ה למריקה ושטיפה

והנה לשיטת התוס' והראב"ד ז"ל דמריקה ושטיפה הן לאחר שנעשה נותר נראה דמריקה ושטיפה וכן שבירה בכ"ח הם דינים בנותר דנותר מצותו בשריפה וזהו דוקא בנותר שהוא בעין אבל בנותר הבלוע בקדרה נתנה התורה מריקה ושטיפה תחת שריפה ובכ"ח שבירה והנה יש לחקור בשלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחת אם מריקה ושטיפה שלהן הם לאור שלישי דאז כבר אידחו מאכילה או ליום שלישי דלאור שלישי עדיין לא אנתקו לשריפה כדאמרינן בזבחים (נ"ו ע"ב) דאם המריקה ושטיפה הם מצוות בנותר תחת שריפה ולזה לא אנתקו אלא ליום ג' עוד יש לחקור לר"ש דס"ל דקק"ל לא היו בכלל מריקה ושטיפה אם צריך להוציא הבלוע ע"י הגעלה ולהביאו לידי שריפה דהא נותר בשריפה וכיון דכאן לא נתנה התורה מצות מריקה ושטיפה ה"ה כשאר נותר דטעון שריפה

והנה להשיטות דמריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר יש לעיין מהתוספתא פ"י דקרבנות שטף ולא מרק מרק ולא שטף יאכל כחמור שבהם ע"ש ואי מריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר מה שייך יאכל כחמור שבהם הא אסור לגמרי ואי מיירי שעשה מריקה ושטיפה קודם זמנו הא כיון דעדיין לא חלה עליו מצות מריקה ושטיפה סגי בהגעלה ואמאי במורק ולא שטף יאכל כחמור שבהם וצ"ע

עוד יש לעיין מהתוספתא ע"מ שהוכיחו התוס' בזבחים (צ"ז ע"א) דמריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר מההיא דר"ט דכל יום נעשה גיעול לחברו ואי איכא מצות מריקה ושטיפה קודם נותר כי בשיל ביה שלמים אתמול כשבא היום והוזקק למריקה ושטיפה אי בשיל בה שלמים דהאידנא קודם מריקה ושטיפה ליתסרו ע"ש ומהתוספתא מוכח אע"ג דכבר נתחייב במריקה ושטיפה ולא עשה כמצותן כי מבשל בהן אינו נאסר ורק אוכל כחמור שבהם דבשביל מצות מריקה ושטיפה אינו נאסר רק דחשבינן כאילו לא הוציא הבלוע ורק יאכל כחמור שבהן וצ"ע

ד) כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מעה"ק הי"ב חתיכה של ק"ק או של פיגול או נותר שנתבשל עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים והקשה הלח"מ שם אמאי נקט סתמא ומותרות לכהנים ולא חילק בין טמאים לטהורים כמו שחילק בהלכה שאח"כ ע"ש ונראה לענ"ד דהכא א"צ לחלוקה זו דהכא מיירי רק בפיגול ונותר של ק"ק כמ"ש הלח"מ שם א"כ כיון דכתב הרמב"ם ז"ל דאסור לזרים ומותר רק לכהנים והיינו דהקדשים לא נתבטלו ונתבטל רק איסור פיגול ונותר וא"כ ע"כ צריך לאוכלן בעזרה דאסור להוציאן לחוץ כיון שהן ק"ק וא"כ אי אפשר טמאים לאוכלן שם דאין טמאים נכנסים לעזרה א"כ הרמב"ם ז"ל לא היה צריך כאן לפרש דנאכלים רק לטהורים ולא לטמאים וזה דאמרינן ביבמות פ' הערל בחתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בטהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה בטהורות דעולין בק"א אבל חטאת טהורה שנתערבה בחולין וכן בלחם הפנים אין בטלין ומקשינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשנינן רישא איסור לאו סיפא איסור כרת ופי' רש"י ז"ל דאיסור כרת היינו דאתי למיכליה בטומאת הגוף ע"ש ואעפ"י שהן ק"ק התם בעינן למימר דחטאת ולחם הפנים יבטלו בחולין שיהיו מותרים לזרים א"כ כיון דבטל תורת קדשים מהם שיהיו מותרין לזרים א"כ מותר ג"כ להוציאן לחוץ ואפשר למיכל בטומאת הגוף וזה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"ג דנאכל לטהורים ולא לטמאים משום קק"ל דאיירי התם נקטיה דאין מקומן בעזרה

אך בפי' המשנה (ערלה פ"ב משנה ט"ז) בחתיכה של ק"ק של פיגול ושל נותר שנתבשל עם החתיכות דאסור לזרים ומותר לכהנים כתב הרמב"ם ז"ל דמותר בין לכהנים טהורים בין לכהנים טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול כמו שיתבאר במקומו עכ"ל והיינו משום דגזרו טומאה על הפיגול ועל הנותר והאוכל קדשים טמאים אין חייבין עליהם משום טומאת הגוף והיינו כריה"ג בריש פ' השוחט והמעלה דטמא שאכל טמא פטור אך קשה דא"כ אתיא מתני' דלא כהלכתא דהא קי"ל כרבנן דטמא שאכל את הטמא ג"כ חייב וא"כ על הרמב"ם ז"ל בפסקיו אי אפשר לפרש כמה שפי' בפי' המשנה דא"כ קשה דידיה אדידיה שהרי הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דטמא שאכל את הטמא חייב וע"כ צריך לפרש שם כמ"ש ומ"ש בפי' המשנה לפי שהכל נטמא בפיגול ונותר ואעפ"י דפיגול ונותר הוא רק טומאה דרבנן יש מזה פשיטות לחקירת המל"מ פ"ז מהל' תרומות בטמא שאכל תרומה טמאה דפטור אם אכל תרומה טמאה מדרבנן אם ג"כ פטור ע"ש

ובעיקר הדין בחתיכה של ק"ק של פיגול ושל נותר שנתבשל עם החתיכות דאסור לזרים וכן אמרינן ביבמות פ' הערל בחתיכה של חטאת ושל לחם הפנים שנתערב בחולין דאינה בטלה ואסורים לזרים וכן פסק הרמב"ם ז"ל ובזבחים (צ"ז ע"א) אמרינן בבישל בה קדשים וחולין אם אין בהם בנ"ט אין הקלים נאכלים כחמורין והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ח מעה"ק הי"ח וכתב דאם אין בהם בנ"ט אין הקלים נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר והיינו דמותרים אף לזרים ובפשוטו החילוק הוא דהתם בחתיכה שהוא דבר שדרכו להמנות וגם אפשר למוכרו