מקדש דוד חלק ב קעג

המשנה שם ז"ל מגעילן שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד כו' וסדר המעשה הזה לתת אותן הכלים לתוך מים רותחין כשהן ע"ג האש עכ"ל והיינו דבשפוד ואסכלה צריך הגעלה גמורה ואינו רק להסיר השמנונית המדובק בכלי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בשאר כלים וכאן צריך להסיר השמנונית הנבלע בכלי וצריך הגעלה גמורה בחמין ע"ג האש והטעם דשפוד ואסכלה שאני חדא משום דבהא אזדא ליה לקו' של הרמב"ם ז"ל שכתב לחכמי לוניל דמה שנבלע בקדרה אינו אלא מים שנתבשל בהם התרומה דשפוד והאסכלה שאין תשמישן ע"י מים בליעתן משמנונית האיסור בעצמו ועוד שהרי כתב שם לחכמי לוניל דמש"ה בקדרה שבישל בה תרומה טעון הדחה ובמערה מכד לכד אף הדחה א"צ משום דתשמישן ע"י האור ואם רוצה להשתמש בהן בצונן אף הדחה א"צ ע"ש והיינו דבתרומה מחתינן חד דרגא משאר איסורים דע"י צונן דבעלמא טעון הדחה בתרומה אף הדחה א"צ וכשמשמש ע"י האור דבעלמא טעון הגעלה בתרומה סגי הדחה וא"כ בשפוד ואסכלה דבעלמא טעון ליבון ולא סגי בהגעלה בתרומה וקדשים סגי בהגעלה אבל הגעלה צריך

ובסכינים של מקדש למ"ד בחולין בשוחט את הטריפה הסכין צריך הגעלה בחמין משום דבולע השמנונית א"כ נהי דאין טעונין מריקה ושטיפה משום דהבליעה היא קודם זריקה מ"מ יהיו טעונים הגעלה כשאר איסורים משום הבליעה שנעשה נותר וא"כ כל הסכינים של מקדש יהיו טעונים הגעלה בכל יום וזו לא שמענו [ועוד שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה היכא עבדינן דהא אי אפשר להחם חמין להגעלה דודאי מכשירין כאלה לא דחו שבת ויו"ט] ועוד סכין ששחט בו חטאת לא ישחוט בו שלמים כיון דבולע מהחטאת ופולט בהשלמים וא"כ יאכל כחמור שבהם וממעט בזמן אכילת שלמים וכן אם שחט עולה לא ישחוט אח"כ שום קרבן מהנאכלים כיון דבולע משמנונית העולה שאסור באכילה וכמו בשוחט טרפה דלא ישחוט אח"כ כשרה ועוד אף מעולה לעולה לא ישחוט בלא הגעלה דודאי השמנונית הבלוע בסכין הוא דחוי דלא גרע מנשפך הדם מן הכלי על הרצפה דמחוסר אסיפה דהוי דחוי וזה דאמרינן כל שבידו לא הוי דחוי כתבו התוס' שם משום דמצוה לאוספו א"כ הכא דאין מצוה להוציא הבלוע בהסכין ע"י הגעלה ולהקריב את הבלוע א"כ ודאי הוי דחוי ופסול א"כ כשבולע אח"כ העולה האחרת מהסכין א"כ בולע פסול א"כ בין כל שחיטה ושחיטה יהא צריך להגעיל הסכין ועוד אותה שחיטה עצמה יהיה אסור לגמור ואע"ג דמקשינן בחולין שם דשחט כשרה ג"כ יהיה אסור משום דבולע אמ"ה ומתרצינן דאימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא התירא הויא ע"ש מ"מ בקדשים נהי דהבליעה היא בגמר שחיטה היינו מששחט רוב שנים כיון דהבליעה הוי דחוי וכיון דבקדשים מצוה למרק א"כ כשממרק בולע אח"כ מהדחוי ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דקדשים שאני וכל דאינו טעון מריקה ושטיפה אין הבלוע בכלי חשוב כלל

עוד כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מעה"ק דהמריקה ושטיפה הם עקב אכילה היינו קודם שנעשו נותר ונחלקו עליו והנה גם בזה הרמב"ם ז"ל לטעמיה דאם היה המריקה ושטיפה אחר שנעשה נותר היה צריך הגעלה גמורה להוציא הבלוע כשאר איסורים ולא היה סגי במה שמסיר השמנונית הדבוק בכלי כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאף את כל הרושם אינו מחויב להסיר דזה דשאני בין קדשים לשאר איסורים הוא משום דתרומה וקדשים כל שאינו חשוב ומשליכו ואינו מחשיבו לאכילה בטל איסורו כמו עצמות קדשים שהשליכן אך זו הקולא הוא רק קודם שנעשו נותר ואם השליכן אז אין באין אח"כ לידי נותר כמה שהביא הר"ש ז"ל שם אבל לאחר שנעשו נותר לא מהני בהו השלכה דהא אמרינן בפסחים פ"ג דהעצמות נשרפין בט"ז ואפילו בעצמות שאין ראוין לאכילה ומשום ששימשו נותר ואינו רשאי להשליכן משום דנותר כבר דינו כשאר איסורים אך כיון שעושה המריקה ושטיפה קודם שנעשו נותר ומסיר אז השמנונית המדובק בהכלי הרושם שנשאר והבלוע לא חשיבי ואין נעשים אח"כ נותר כמו עצמות שהשליכן. [יש לחקור בעצמות קדשים דאמרינן השליכן מותרין כנסן אסורים אם לא השליכן ולא כינסן אי בטל חשיבותן דהכינוס מחשבו כדאמרינן בתוספתא פ"ט דטהרות לענין טומאת אוכלין חטין היוצאות עם גללי בקר אעפ"י שחישב עליהן לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין כינסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין]

ב) הנה שיטת התוס' דבקדשים צריך הגעלה גמורה ולמ"ד מריקה בצונן צריך הגעלה לבד ממריקה ושטיפה ולמ"ד מריקה בחמין מריקתן זו הגעלתן ובזבחים (צ"ו ע"ב) אמרינן ר"ט אומר אם בישל מתחילת הרגל יבשל כל הרגל ואמרינן בגמרא הטעם דכל יום נעשה גיעול לחברו ויש לעיין הא בכל הגעלה בולע הקדרה אח"כ ממה שמגעיל ולכן עושין הגעלה בס' או לאחר שנעשה פגום א"כ הכא שמבשל קודם שנעשה פגום וגם ס' ליכא א"כ בולע אח"כ ממה שפלט ונעשה אח"כ נותר ואע"ג דמין במינו אף בלח מדאורייתא בטל ברובא ובמקדש לא גזרו כמ"ש בתוס' שם (צ"ו ע"א) ד"ה ואם מ"מ להשיטות דהיתר בהיתר לא בטל א"כ הכא כשמבשל עדיין שניהם היתר א"כ מה שבולע הקדרה ממה שמגעיל נעשה אח"כ נותר ומה שמתבטל אח"כ לא מהני דאם כבר נעשה נותר הבלוע טעון מריקה ושטיפה ולא סגי אף בהגעלה לחוד ועוד דלמ"ד מריקה בחמין דהמריקה עולה להגעלה ג"כ יש לעיין כיון דהמריקה היא קודם שנעשה טעם פגום א"כ טעון הגעלה בס' ונראה דמריקה ג"כ ע"כ עביד בס' דאם לא כיון שבולע ממה שמגעיל א"כ יהיה טעון עוד הפעם מריקה ושטיפה משום הבליעה השניה דלא גרע מעירה לתוכו רותח דבלוע בלא בישול טעון מריקה ושטיפה או דנימא כמ"ש בתוס' דבמקדש מין במינו אף בלח בטל ברוב

והנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי"א דזבחים כתב ז"ל השפוד והאסכלה מגעילן בחמין וסדר המעשה הזה לתת אותן הכלים לתוך מים רותחין כשהן ע"ג האש ושופכין עליהם מאותם המים ושוטפן במים קרים עכ"ל היינו דלבד מהגעלה צריך לשפוך עליהם מאותן המים היינו החמים כדי לקיים מצות מריקה ואח"כ שוטפן במים קרים כדי לקיים מצות שטיפה אך בפסקיו כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מעה"ק הי"ב השפוד והאסכלה מגעילן במים חמים ע"ג האש ואח"כ מדיחן עכ"ל היינו דלאחר הגעלה אינו טעון רק שטיפה וההגעלה עצמה עולה למריקה בחמין ונראה דאף בפי' המשנה ס"ל להרמב"ם דההגעלה עולה למריקה רק מיירי שאינו מגעילן בס' א"כ לעולם אחר ההגעלה בולע עוד הפעם ממה שמגעיל וצריך עוד הפעם מריקה ושטיפה בשביל הבליעה החדשה. ואע"ג דאמרינן לר"ט דכל יום נעשה גיעול לחברו אע"ג דליכא ס' התם הוא משום דהוי מין במינו דמדאורייתא בטל ברובא וכאן אוקמוה רבנן אדאורייתא כמ"ש בתוס' אך זה שייך רק במבשל והדר מבשל א"כ הרוטב של עתה והרוטב שבלע אתמול הם מין במינו אבל בשפוד ואסכלה דתשמישן ע"י האור ובולעין מהשמנונית כשמגעילן במים הוי מין בשאינו מינו וצריך ס' מדאורייתא וכיון דליכא ס' טעון מריקה ושטיפה משום הבליעה החדשה אך עתה א"צ הגעלה גמורה דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דבשאר מריקה ושטיפה א"צ הגעלה גמורה להוציא הבלוע וגם את כל הרושם הדבוק בכלי