מקדש דוד חלק ב קעא

זה משערינן כשהוא קמח ולא כשהוא עיסה אבל הכא נראה דהקפידא הוא רק שיהא שוות ובזה ודאי אזלינן בתר השתא ולרש"י ז"ל ל"ק קושית התוס' שם (פ"ז ע"ב) ד"ה במה דיעשה מידה קטנה של אחד מי"ב בעשרון לחלק החלות ולרש"י ז"ל דמחלקה עיסה אי אפשר לעשות מידה קבועה דאין מידתן שוה דלפעמים עבה ולפעמים רכה]

ובלחמי תודה של מצה שיש בהם חלות רקיקים ורבוכה והם ל' חלות וכל חלה היא משליש עשרון כדאמרינן בר"פ התודה אע"ג דליכא מידה של שליש עשרון נראה דמחלק בטורטני דרק בחביתי כ"ג אמרינן דמחלקן ביד דאי טורטני יכניס כיון דכתיב ביה בקללה לאו אורח ארעא כדאמרינן בגמרא שם היינו להכניס למקדש אבל לחמי תודה ונזירות שנעשות בחוץ משער בטורטני והשמן של לחמי תודה דרביעית שמן מתחלק לעשרים חלות של חלות ורקיקים יש לחקור במה מחלקן דלא אשכחן מידה קטנה כזו דאף משורה שהיא הקטנה של מידת הלח היא אחד מתשעה ברביעית כדאמרינן בפ' איזהו נשך ונראה שהיה עושה עיסה מכולן ברביעית שמן ואח"כ מחלקן לחלות

יש לחקור בחביתי כ"ג אי צריכים לישה בפושרין ולכאורה תלוי במנחת נסכים אי מגבלה במים והיא כשרה וכתבו התוס' שם דבשאר מנחות ודאי נילושות בפושרין דשמנן מועט שהוא לוג לעשרון רק במנחת נסכים שהם ג' לוגין לעשרון איכא פלוגתא אי צריך לישה בפושרין א"כ ה"נ בחביתי כ"ג שהן ג' לוגין לעשרון ואפשר דאף למ"ד במנחת נסכים דאין מגבלה במים התם בולל בכל הג' לוגין משא"כ בחביתין דאינו בולל בכל הג' לוגין רק בולל במקצת ומטגן במקצת והנה הרמב"ם ז"ל בסדר אפיית חביתי כ"ג לא הזכיר לישה בפושרין אך הרמב"ם ז"ל פסק גם במנחת נסכים דמגבלה במים והיא פסולה אבל למ"ד דמנחת נסכים מגבלה במים אפשר דה"ה בחביתי כ"ג ואפשר כיון דחביתי כ"ג חולטן ברותחין לקיים מצות רבוכה לא בעי לישה בפושרין וכן משמע מתוספתא פ"ז דמנחות דאמרינן שם רבוכה לשין אותה ברותחין והנה לפ"ז אין חביתי כ"ג בכלל המנחות לחימוץ דכיון דחולטה ברותחין אינו בא לידי חימוץ כדאמרינן בפ' כ"ש והוי כמו מנחת נסכים למ"ד אין מגבלה במים דאינה בכלל המנחות לחימוץ כדאמרינן במנחות (נ"ז) ובזה אתי שפיר דהתוס' מנחות (נ"ב ע"ב) כתבו דמקרא דזאת תורת המנחה לא שייך לרבויי לענין חימוץ אלא מנחות שיש בהם דין הכתוב בפרשה הגשה קמיצה ולבונה כגון מנחת הסלת המחבת והמרחשת אבל מכל המנחה אתרבו אפילו מנחת העומר ומנחת קנאות ומנחת כהן ומנחת נסכים ולחם הפנים עכ"ל והנה מנחת כהן משיח לא הזכירו שם ונראה הטעם כמ"ש משום דאין בה לישה בפושרין

וראיתי להרגמ"ה מנחות (נ' ע"ב) שכתב בחביתי כ"ג דחולטן לאחר אפיה ע"ש והנה להרגמ"ה נראה דלש קודם בפושרין וא"כ שייך ג"כ חימוץ אך קשה מהתוספתא דרבוכה לשין אותה ברותחין והרמב"ם ז"ל כתב דחולט ואח"כ לש ע"ש הנה יש לחקור למ"ד מנחת נסכים דאינו מגבלה במים בכבש הבא עם העומר דמנחתו ב' עשרונים ושמנו רק ג' לוגין שהוא לוג ומחצה לעשרון אי מגבלה במים דהטעם דמנחת נסכים אין מגבלה במים הוא משום דשמנה ג' לוגין לעשרון כמ"ש בתוס' והנה אי נימא דמגבלה במים א"כ למ"ד במנחות (נ"ז) דמרבינן רק לחם הפנים לחימוץ ולא מנחת נסכים ומשום דס"ל דמנחת נסכים מגבלה במים והיא פסולה הא אכתי צריך קרא למנחת נסכים של כבש הבא עם העומר דשמנה מועט ואפשר כיון דאותה מנחה באה בפסח וכשמחמיצה נפסלת לא רק משום מנחה דלא תאפה חמץ רק ג"כ משום חמץ בפסח דלא הוי ממשקה ישראל ומש"ה לא אצטריך קרא מיהו התוס' (נ"ב ע"ב) ד"ה מנין חושבין אף מנחת העומר לחימוץ ואף שמנחת העומר באה בפסח]

והנה חביתי כ"ג צריכין טיגון ואפיה ובמנחות (נ' ע"ב) איכא למ"ד דמטגן ואח"כ אופה ואיכא למ"ד אופה ואח"כ מטגן ואיכא למ"ד אופה ומטגן וחוזר ואופה והנה בתוס' מנחות (צ"ו ע"א) על הא דאמרינן שם דכל המנחות יש בהם מעשה כלי בפנים ומפקינן לה מקרא דאשר יבשלו את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה מה אשם וחטאת טעונין כלי אף מנחה נמי טעונה כלי והיינו לאפיה דאתקוש אפיה דמנחות לבישול דחטאת ואשם והקשו בתוס' שם לאיזה מנחה אצטריך הא במנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור כלי בהדיא כתיב בהו ואי מנחת הסלת הא אינה טעונה אפיה ע"ש והנה אפשר לומר דאיצטריך לחביתי כ"ג דטעונין טיגון ואפיה ובשלמא בטיגון מפורש דצריכה כלי כדאמרינן על מחבת מלמד שטעונה כלי אבל האפיה דטעונה כלי לא ידעינן ולהכי אצטריך דכל אפיה של מנחות טעונה כלי

ובמתן השמן אי צריכין החביתין נתינת שמן קודם לעשייתן הנה הרמב"ם ז"ל לא חשיב לה ונראה דא"צ רק בולל במקצת השמן ומטגן בהשאר והלבונה דמקריב חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערבים נותן עליהם כשאר מנחות היינו לאחר גמר כל מעשיהן והנה בשיעור קומץ של לבונה בעלמא במתנדב לבונה איכא פלוגתא בירושלמי שקלים פ"ו ה"ד אי משערין בקומצו של כהן או בקומצו של בעלים ומשמע שם דבמנחה פשיטא דמביא בקומצו של בעלים (עיין בק"ע שם] א"כ בחביתין שיעור הקומץ בקומצו של כ"ג מיהו יש לחקור במת כ"ג דמנחתו קריבה משל יורשין באיזה קומץ משערין כיון שהיורשין אינן בעלים גמור על הקרבן שהיורשין מביאין עבור כפרתו של כ"ג כמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד שאם היו היורשין שנים באיזה קומץ משערין ונראה דבכה"ג לכ"ע משערין בקומץ של כהן המקריב והוי כמנחת העומר שהוא של ציבור דנראה דהתם ודאי משערין בקומצו של כהן המקריב [במנחות (ס"ז) גבי מנחת העומר אמרינן בא לו לעשרין נתן עליו שמנו ולבונתו כו' כתב רש"י ז"ל דניתן תחילה שמנו ולבונתו וכ"כ בתוס' שם דנותן שמן ולבונתו קודם הסלת וכ"כ הרע"ב שם והתו"ח הקשה במשניות שם דלמה יתן לבונה קודם הסלת והא לבונה אין נותנין אלא קודם קמיצה וכתב דט"ס הוא ע"ש ונראה לענ"ד הטעם דהא בריש מנחות איכא פלוגתא אי סלת קדיש בלא שמן ולבונה ונראה דאף למ"ד דקדוש זה בלא זה וקדוש סלת לבד וכן שמן ולבונה כ"א בפ"ע וזה דסלת קדוש בלא שמן ולבונה אמרינן שם הטעם שכן מצינו במנחת חוטא ושמן קדוש לבד שכן מצינו בלוג שמן של מצורע ולבונה קדושה בפ"ע שכן מצינו בלבונה הבאה בבזיכין והיינו כיון שאותו דבר ראוי להיות קרבן בפ"ע במקום אחר אף כאן קדוש בפ"ע אך במנחת העומר ל"ש זה כיון דבאה שעורים שאין כמותה בשאר מנחות ואין הסלת לבד ראוי להיות קרבן בפ"ע במקום אחר דאף למנחת קנאות אינה דומה שזו גרש וזו קמח אינה קדושה בפ"ע ומש"ה לא אמרינן נמי בגמרא דמנחה קדושה בלא שמן ולבונה שכן מצינו במנחת קנאות שגם היא בלא שמן ובלא לבונה ומשום דאין ללמוד סלת של שאר מנחות ממנחת קנאות שזו חטין וזו שעורים וא"כ הסלת של מנחת העומר אי אפשר לקדש אלא כשהיא עם השמן והלבונה ומש"ה בתחילה כשמקדש הסלת צריך כבר ליתן השמן והלבונה]: