מקדש דוד חלק ב קסח

של הלחם באבד כבש אחד אם דוקא באבד ב' הכבשים אז אבד הלחם]

בשמ"ק מנחות (ט"ו ע"א) בנטמאת אחת מן החלות דאמרינן דלר"י שניהם יצאו לבית השריפה וס"ד הטעם משום דס"ל לר"י דאין ציץ מרצה על אכילות הקשה דא"כ איך הכבשים מותרין באכילה הא אמרינן לקמן דאם אבד הלחם אבדו הכבשים והכא משמע דהכבשים מותרין באכילה עכ"ל ולענ"ד ל"ק כלל דהא ר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור א"כ הקרבן כשר אפילו נטמאו כולן הכבשים עם הלחם ונתכפר וא"צ ציץ כלל ורק לענין אכילה לא מהני מה שטומאה הותרה בציבור כמ"ש בתוס' שם ד"ה ור"י ומש"ה בעינן ריצוי ציץ אך זה דאבד הלחם אבדו הכבשים זהו דין בהקרבה ולא באכילה דכל שהוזקקו זה לזה בשחיטה או בתנופה מעכבין זה את זה ולא קרבי כבשים בלא לחם וכיון דהכא הקרבן כשר לגמרי הרי קרבו כבשים עם לחם אך זה בנטמא אחד מן החלות אי אין ציץ מרצה על אכילות השני אסור באכילה הוא משום דלהיתר אכילה לא מהני זה דטומאה הותרה בציבור כמ"ש בתוס' וכל דלא מהני הזריקה לשתי החלות לענין אכילה לא מהני אף להטהור אבל הכבשים שפיר מותרים באכילה

ו) ובההיא דמנחות (מ"ז) בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דמקשינן בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לראב"ש אלא לאביי מאי איכא ואמרינן לאפסולי ביוצא וכתב רש"י ז"ל היינו להצטרף עם כבשים אחרים לאחר שיצאו דלרבי בנפסלו ביוצא אי אפשר להצטרף עם כבשים אחרים ולראב"ש דאין נפסלין ביוצא אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ויש לעיין למה נקט רש"י ז"ל להצטרף עם כבשים אחרים ולא נקט עם אותן כבשים עצמן דלרבי נפסלין ביוצא ולראב"ש דאין נפסלין כשרים עם אותן כבשים עצמן וכבר עמד בזה הרש"ש שם ונראה לומר דבכבשים אלו אי אפשר לזרוק הדם על הלחם אפילו אי לא נפסלו ביוצא משום דיחוי דכיון דהלחם היה בפנים בשעת שחיטה ונראו לזרוק עליהם את הדם וכשיצאו אחר שחיטה אי אפשר לזרוק עליהם את הדם כשהם בחוץ וצריך להכניסן קודם דבשעת זריקה צריך הלחם להיות בעזרה הוי דיחוי וכמו נשפך הדם מן הכלי על הרצפה או קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול כיון שקודם שנתן לכלי חול היה הדם ראוי לזריקה וכשנתנו לכלי חול אינו ראוי עד שיחזיר לכלי קודש או לאוספו מן הרצפה וכיון שמחוסר עתה מעשה הוי דחוי וזה דתנן בנשפך הדם על הרצפה וכן בנתן לכלי חול דכשר מקשינן עלה בזבחים (ל"ד ע"ב) הא הוי דחוי ומתרץ לה רבא דמני חנן המצרי היא דלי"ל דיחוין רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי ובמנחות (נ"ט ע"ב) בנתן לבונה ע"ג מנחת חוטא דתנן ילקטנו מקשינן נמי כה"ג הא הוי דחוי ומתרץ לה אביי חטאת קרייה רחמנא רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי ע"ש א"כ אביי לי"ל האי סברא דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ הכא ביצא הלחם בין שחיטה לזריקה דשקלינן וטרינן לה אליבא דאביי הו"ל דחוי אע"ג דבידו להכניסן א"כ אי אפשר לזרוק עליהם דם של אותן כבשים אפילו אם לא נפסל הלחם ביוצא אבל עם כבשים אחרים יכולים להצטרף ולשחוט ולזרוק עליהם מחדש דעם כבשים אחרים לא נצטרפו ולא נדחו מזה

עוד אמרינן שם בגמרא בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן רא"א אין בלחם משום פיגול דאין זריקה מועלת ליוצא והקשה השמ"ק שם ז"ל וא"ת לר"א דאמר אין בלחם משום פיגול משמע אבל כבשים יש בהם משום פיגול ואמאי הא אבד הלחם וא"כ אבדו הכבשים ולא הוי קרבו כל מתיריו כמצותו וי"ל דודאי יש בבשר משום פיגול אם יזרקנה שלא לשמה עכ"ל ויש לעיין טובא הא מסקינן לקמן (מ"ז ע"ב) באבד הלחם לאחר שחיטה דאי אפשר לזרוק דמן של כבשים שלא לשמן משום דאין לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ע"ש והיכא קאמר הכא שיכול לזרוק דמן שלא לשמן דהא אבד הלחם ונראה לתרץ דזה דאמרינן באבד הלחם לאחר שחיטה דאי אפשר לזרוק שלא לשמן משום שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו אינו כשר שלא לשמו מדין דיחוי הוא דכיון שנראה לשמו ונדחה שוב אינו ראוי להקרבה א"כ הכא דמרא דהאי שמעתתא ר"א ור"א לי"ל דיחוין כדאמרינן בזבחים (ע"ד ע"א) דר"א ס"ל כחנן המצרי דלי"ל דיחוין א"כ לדידיה שפיר כתב השמ"ק דראוי לזרוק הדם שלא לשמו

עוד כתב שם השמ"ק לתרץ אמאי יש בכבשים משום פיגול (ע"ש בהשמטות] ז"ל דאע"ג דאבדו הכבשים איסור אכילה מיהו כיון שלא יצא לענין הכבשים מהני להו זריקה לאקבועי בפיגול כדאיתא ספ"ק בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאחסרון דאיתא בפנים מהני להו הקטרה לאקבועי בפיגול עכ"ל וצ"ע על הדמיון לשירים שחסרו דהתם רק השירים נפסלין אבל בהמתיר ליכא פסול דהא מקטירין הקומץ עליהם וקרב המתיר כמצותו וס"ל דמהני ההקטרה על השירים למקבעינהו בפיגול אבל הכא דאבד הלחם אבדו הכבשים אף הדם פסול ולא קרב המתיר כמצותו וכמה שהקשה השמ"ק והנה כעין דמיון זה מצינו ג"כ בתוס' זבחים (ס"ח ע"א) גבי עולת העוף שעשאה למטה דנמשכת ונעשית חטאת העוף ואמרינן דזהו רק לאפוקה מידי מעילה אבל לאסוקא לחובה לא והקשו בתוס' דמ"ש זה מזה ותי' דכה"ג אשכחן בזריקה מועלת ליוצא ושירים שחסרו בקמיצה להקטרה שאסורין באכילה והקטרתן מוציאן מידי מעילה וזריקת פיגול דמפקע מידי מעילה עכ"ל וג"כ קשה על הדמיון לזריקה מועלת ליוצא ושירים שחסרו כו' דהתם ליכא פסול בהמתיר והקרבן כשר ועולה לשום חובה דהדם לא יצא משא"כ בעולת העוף שהקרבן אינו מרצה ורק מה שדימו התוס' לזריקת פיגול דמוציא מידי מעילה הוי דמיון שפיר דאשכחן דאף זריקה פסולה ומ"מ מוציאה מידי מעילה מיהו ההיא דהכא בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן דיש בכבשים משום פיגול אע"ג דאבד הלחם אבדו הכבשים אף לזריקת פיגול אין לדמותו ורק לענין מעילה אפשר לדמותו דאשכחן זריקה פסולה המוציאה מידי מעילה אבל למקבטיה לכבשים בפיגול הא אינו קרב המתיר כמצותו דאיכא פסול לבד מזריקת פיגול

ז) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תמידין בשחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלים בחוץ כחולין והקשה שם הלח"מ אמאי אינו מושך רק שנים ומניפן הא צריך להניף ארבעתן דאינו יודע איזה קדשי וכמ"ש בתוס' דמספק צריך להניף את כולן וכן הקשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דנאכלין בחוץ הא אינו יודע איזו הקדושות דהא קי"ל בדאורייתא אין ברירה ועוד הקשה אם יכול לברר איזו הקדושות אף בחוץ יכול לפדותן וכן הקשה שם על הרמב"ם ז"ל מה שפסק גבי תודה ששחטה על פ' חלות דקדשי מ' מתוך פ' ומרים מהם אחד מכל קרבן והמ' האחרות יפדו ויצאו לחולין ומדברי התוס' פ' התודה לא משמע כן אלא שצריך להרים שמונה חלות ד' חלות מכל ארבעים דאין ברירה ואינו ידוע איזו הקדושות ואיזו החולין ע"ש והנה אף שהתוס' שם ס"ל באומר יקדשו ב' חלות מתוך ד' דרק שתים הן קדושות והשאר הן חולין וכן בתודה באומר יקדשו מ' מתוך פ' דהשאר הם חולין אך בזבחים (ל' ע"א) ד"ה דבריו רוח אחרת היתה אתם שהקשו שם