מקדש דוד חלק ב קסז

הקבוע להם זמן ומש"ה לא היתה תודה בנוב וגבעון א"כ ה"נ הנך תודות דאין קבוע להם זמן וא"כ קשה במה קידשו וצ"ע

ה) במנחות אמ"ו ע"א) בשתי הלחם עם כבשי עצרת אמר ר"י הכל מודים שאם ה זקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזה היא זיקה שלהם שחיטה והקשו בתוס' שם ד"ה ואיזו לראב"ש דס"ל בשתי הלחם דאינו קדוש עד שישחוט לשמה ויזרוק לשמה ואמרינן דלראב"ש לאחר שחיטה קודם זריקה תפיס פדיונן וכן לרבי אליבא דאביי ג"כ תפיס פדיונן לאחר שחיטה וא"כ איך אמרינן דשחיטה עישה זיקה והיינו אם אבדו הכבשים אבד הלחם כדאמרינן בגמרא אמאי לפרקינהו ונפקינהו לחולין ואמאי יאבדו וכן אמרינן לקמן (מ"ז ע"ב) בשחט ב' כבשום על ד' חלות דמושך שתים ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ע"ש ונראה לתרץ דהנה לקמן (נ' ע"ב) גבי חביתי כ"ג אמרינן בכ"ג שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם מביתו ומקריב מחצה ושני חצאין אובדין והקשו בתוס' שם לר"א דאמר חביתי כ"ג קדושין לחצאין אמאי יאבדו יפדו דעדיין לא קדשו בכלי וכתב ע"ז השמ"ק שם הטעם משום דהוי מותר חביתין דלאיבוד קאי ואפילו מותר מעות אבודין כדאמרינן בפ' בתרא ובירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש והיינו דבירושלמי שם פרכינן להדיא קושית התוס' לר"א אמאי יאבדו יפדו ומתרצינן פתר לה שאפילו מעות ילכו לים המלח והיינו כיון דמת כ"ג ואין החצי עשרון ראוי להקרבה וצריך להביא עשרון אחר חשיב זה מותר חביתי כ"ג דלאיבוד קאי ולא מהני להו פדיון וא"כ ה"נ באבדו הכבשים לאחר שחיטה אחר שהוזקקו זה לזה ואין הלחם ראוי להצטרף עם כבשים אחרים וצריך להביא כבשים ולחם הוי האי לחם מותר שתי הלחם והנה דין מותר שתי הלחם לא שמענו להדיא אך נראה דירקב כדין מותר לחמי תודה דאמרינן לקמן (ק"ח ע"א) דירקב וכתב רש"י ז"ל שם הטעם משום דלאו חטאת מקרי כלומר שיהא מותרו לנדבה ונדבת יחיד לא קרבי דבפ"ע אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפ"ע ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה ע"ש [וזהו הטעם נמי אמרינן שם במותר עשירית האיפה של כ"ג ירקב משום דלאו חטאת מקרי ואין מותרה נדבה ומש"ה ירקב ע"ש] וא"כ ה"נ במותר שתי הלחם דלא אשכחן דשתי הלחם אקרי חטאת וא"כ אין מותרו נדבה ובפ"ע אי אפשר להקריבן דאין שתי הלחם בא בנדבה ועם כבשים אחרים אי אפשר להקריבן דכבר הוזקקו עם אלה בשחיטה ומש"ה ירקב וא"כ לא מהני להם פדיון וכמו במותר חביתי כ"ג שכן הוא הדין במותרות ובשחט ב' כבשים על ד' חלות דאמרינן בגמרא דמושך שנים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון התם מיירי שאמר יקדשו שתים מתוך ארבעה כדאמרינן לקמן (מ"ח ע"א) וכה"ג אין זה מותר שתי הלחם וכמו בלחמי תודה באומר יקדשו ארבעים מתוך שמונים דהשאר נאכלין בפדיון כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מפסה"מ ואין זו בכלל מותר לחמי תודה דאמרינן בגמרא דירקב

כתב רש"י ז"ל במנחות (מ"ז ע"א) גבי כבשי עצרת דאין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה ופליגי רבי וראב"ש ולרבי שחיטה לבד מקדשא ולראב"ש עד שיעשה כל עשיותיו דהיינו שחיטה וזריקה ואמרינן בגמרא דאיכא בין רבי לראב"ש לאפסולא ביוצא אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה ופי' רש"י ז"ל דנ"מ לשחוט על הלחם כבשים אחרים דאם לא נפסל הלחם ביוצא כשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ע"ש והנה יש לעיין איך אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים הלוא כבר הוזקקו עם הכבשים הראשונים בשחיטה וצ"ל דרש"י ז"ל לשטתיה אזיל דפי' בס"פ ר' ישמעאל הא דאמרינן שם בפלוגתא דרבי וראב"ש דהוקבעו ולא הוקבעו איכא בינייהו היינו דלראב"ש לאחר שחיטה אפשר לצרף הלחם עם כבשים אחרים ולא כמ"ש התוס' (מ"ו ע"א) ד"ה ואיזו דלכ"ע אחר שחיטה אי אפשר לצרפן עם כבשים אחרים אך זה קשה מ"ש רש"י ז"ל כאן דלרבי דלאחר שחיטה מפסיל ביוצא אם יצא הלחם אי אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ע"ש הא לרבי ודאי הוקבעו בשחיטה ואף אם לא יצאו ג"כ אי אפשר לשחוט עליהם כבשים אחרים ואפשר דזה דאמרינן דהוזקקו זה לזה בשחיטה הוא רק באבדו הכבשים דאבד הלחם אבל כאן דלא מיירי דאבדו הכבשים רק דאחר שחיטה רוצה לצרפן עם כבשים אחרים כגון שמצא שמנים מהם דרשאי בכה"ג לשחוט אחרים כדאמרינן במנחות (ס"ד ע"א)] כיון דאותן הכבשים הראשונים לא אבדו לא אבד הלחם וקצת משמע כן לשון רש"י ז"ל (מ"ו ע"א) ז"ל שאם הוזקקו זה לזה שהיה ביחד ואח"כ אבד לחם או הכבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יוצא לבית השריפה דנדחה באבוד חברו עכ"ל וא"כ אם לא אבד לא נדחה חברו אך צ"ע בזה

שם (מ"ז ע"ב) איבעי לן בכבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו לזרוק דמן של כבשים שלא לשמן כדי להתיר בשר באכילה ומסקינן וכי יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו וכתבו התוס' שם ד"ה מהו דלר"י דאמר תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים דקודם שחיטה לא שרינן לשנויי אבל הכא דכבר נשחטה שרינן לשנויי כדי לתקונא זבחא עכ"ל ויש לעיין דהא באבד הלחם קודם שחיטה ודאי לא שרינן לשחוט הכבשים שלא לשמן כיון דאין עולין לחובה א"כ איך אפשר לשוחטן בעצרת הא אין נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ול"ד לשחט לשמן לזרוק דמן שלא לשמן דזריקה לא הוי רק שבות שרינן כדי לתקונא זבחא כדאמרינן לקמן (מ"ח ע"א) בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן ע"ש אבל מלאכה דאורייתא לשוחטן ודאי אסור ולשוחטן לאחר עצרת שלא לשמן נראה דודאי מותר ול"ש טעם התוס' דהאי אבד הלחם אבדו הכבשים ודאי אין הכונה שימותו דלא אשכחן ימותו אלא בחטאות המתות וג"כ לא שייך שירעו ויפלו לנדבה דאין מותר שלמי ציבור נופלין לנדבה כדאמרינן לקמן (מ"ח ע"א) בכבשי עצרת ששחטן לאחר זמנן דהדם יזרק והבשר יאכל ולאחר זמנן כיון שנתכפרו הציבור באחרים הו"ל מותר שלמי ציבור ואי נופלין לנדבה הם עולה א"כ איך הבשר יאכל ומוכח דמותר זבחי שלמי ציבור לא אזלי לנדבה אלא הוי שלמי נדבה [דמותר שלמים לשלמים כדאמרינן בפ"ב דשקלים] וא"כ ה"נ באבד הלחם דאבדו הכבשים וצריך להביא לחם וכבשים אחרים א"כ לאחר עצרת הרי הן מותר שלמי ציבור דמקריבין לשם שלמי נדבה והדם יזרק והבשר יאכל ואין כאן איסור שלא לשמו דממילא נעשו שלמי נדבה משום דהוי מותר

הקשה השמ"ק (מ"ז ע"א) בההיא דכבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה הא כיון דהכבשים לא עלו לשם חובה א"כ אבדו הכבשים אבד הלחם ותי' דזה דאמרינן אבדו הכבשים אבד הלחם הוא רק' דלא חזי האי לחם להביא עם כבשים אחרים והכא מיבעיא ליה למשתרי הלחם באכילה ע"ש והנה יש לעיין ע"ז מהתוספתא פ"ה נשחטו שניהן שלא לשמן יביא שניהם בתחלה ויניף הלחם עמהם ע"ש ותקשה למ"ד תנופה עושה זיקה א"כ אבד הלחם ואין כשר הלחם להצטרף עם כבשים אחרים וע"כ דשלא לשמן לא חשיב אבדו הכבשים דזה רק באבד ממש אבל בשלא לשמן דהכבשים כשרים רק לא עלו לשם חובה לא חשיב אבד וצ"ע אמרינן שם בתוספתא בנאבד אחד מן הכבשים או ששחטו שלא לשמו יקח זוג לשני ע"ש ויש לחקור מה דינו