מקדש דוד חלק ב קסו

בין קמיצה להקטרה שאסורין באכילה והקטרתן מוציאן מידי מעילה ומוכח דאף בהנך לא מהני למיסק לשם חובה] וזה דאמרינן ביצא לחמה דהלחם פסול ואף שיצא מקצת לחמה אף מה שבפנים פסול ואסור באכילה ואע"ג דזריקה מועלת ליוצא ובספ"ק דמנחות אמרינן גבי לחם הפנים דיצא מקצת לחמה קודם הקטרת הבזיכין אי ס"ל זריקה מועלת ליוצא מה שבפנים מותר נראה דלא דמי להתם דגבי לחם הפנים למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא זה דאף שבפנים אסור וכן שם (ט"ו ע"א) בנטמא אחד מן הסדרים או אחת מן החלות של שתי הלחם אמרינן דאי אין ציץ מרצה על אכילות אף הטהור אינו נאכל הטעם הוא דבעינן שתועיל הזריקה על כל הלחם ואע"ג דבזבחים בנפסל קצת מן הבשר דאינו מועיל עליו זריקה ומ"מ השאר נאכל החילוק הוא משום דלחם הפנים ושתי הלחם מנחות הן ובמנחות שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה השירים אסורין באכילה כדילפינן מקרא דוהנותרת מן המנחה ולא הנותרת מן הנותרת והיינו דבעינן שההקטרה תועיל לכל השירים וכן אם יצא מקצת הלחם קודם הקטרת הבזיכין אי אין זריקה מועלת ליוצא הוי האי מקצת כמאן שחסר והכל אסור באכילה וכן אם נטמא מקצת קודם הקטרת הבזיכין אי אין ציץ מרצה על אכילות ואינה מועלת זריקה עליה הוי האי מקצת כמו שנחסר וכן בשתי הלחם שהם ג"כ מנחה ובעינן שיהו כל השירים קיימין בשעת עבודת המתיר ואם לא השירים אסורים באכילה ומש"ה בנטמאת אחת מן החלות קודם זריקת דם הכבשים אי אין ציץ מרצה על אכילות השניה ג"כ אינה נאכלת אבל אי זריקה מועלת ליוצא לא הוי האי יוצא כמי שנחסר לגמרי כיון דזריקה מועלת עליה ומש"ה מאי שלא יצא מותר באכילה אבל זה הדין ליכא בלחמי תודה כלל דלחמי תודה אינה מנחה כדאמרינן במנחות (מ"ו ע"ב) ובזה ליכא הדין דאם אין הזריקה הועילה למקצת גם השאר אסור באכילה דזהו רק במנחה וזה דאמרינן כאן בלחמי תודה ביצא מקצת לחמה או שנפרסה אחת מן החלות קודם זריקה דהלחם פסול ואינו נאכל הכא הוא מטעם אחר לגמרי דכיון דידי נדרו לא יצא ואין זו תודה כלל אלא חוזרת להיות שלמים כדאמרינן בגמרא א"כ אין הזריקה מתרת כלל את הלחם דאינו שייך כלל אל הזבח (ובתוס' (מ"ז ע"ב) כתבו דבעי עקירה לשם שלמים דלשם תודה הזבח פסול דאין תודה בלא לחם] וזה דאינו יוצא ידי נדרו הוא כמ"ש לעיל דאי אפשר לצאת ידי נדרו בלחם פסול כיון דבעינן בלחמי תודה שיהא הלחם בשעת שחיטה וזריקה ואם לאו אינו יוצא ידי נדרו ולזה לא מהני זריקה מועלת ליוצא ובלחם הפנים שיצא מקצת הלחם התם הקרבן כשר אפילו אי אין זריקה מועלת ליוצא דהתם מיירי שיצא הלחם לאחר שפרקה כמ"ש בתוס' ספ"ק דמנחות שם ואפילו למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא ג"כ מקטיר הבזיכין וכן בנפרס לחמה כדאמרינן בגמרא שם ורק לענין אכילה של אותן שבפנים בעינן זה אבל להכשר הקרבן אינו שייך זריקה מועלת ליוצא כלל

ד) אמרינן באומר זו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת ובפ' התכלת (מ"ו ע"ב) גבי שתי הלחם עם כבשי עצרת למ"ד תנופה אינה עושה זיקה אמרינן דאם אבדו הכבשים הלחם טעון תנופה עם כבשים אחרים וכתבו בתוס' שם דל"ד לזו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא אחרת עכ"ל והנה מרש"י ז"ל מנחות (פ' ע"א) בזו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת נראה פירושו דהטעם משום דכיון דאמר הרי זו אינו חייב באחריות ומש"ה אם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת מיהו אי אבד הלחם והתודה קיימת מביא לחם אחר כיון דעיקר הזבח קיים חייב בלחמה אבל באבדה התודה אף דהלחם קיים אינו מביא אחרת ובפסחים (י"ג ע"ב) דמייתינן התם ההיא דזו תודה וזו לחמה כו' כתב רש"י ז"ל באבדה התודה אינו מביא תודה אחרת ז"ל על אותו לחם דלחם גלל תודה וכיון דהוקבעה לזו פסול לאחרת ע"ש והנה זה דאין הלחם ראוי לתודה אחרת הטעם הוא כיון דמהאי תודה נפטר כיון דאמר הרי זו ואבדה א"כ לתודה אחרת אין הלחם ראוי דלחמי תודה הם דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן במנחות (פ"א) דאע"ג דעל התודה אמר הרי זו לעולם הלחם הוא דבר שבחובה כדאמרינן שם א"כ כיון דאינו בא אלא מן החולין איך אפשר לצאת בהאי לחם שכבר הוא קודש וכ"כ רש"י ז"ל במנחות (ק"ח) גבי מותר לחמי תודה דירקב וכתב הטעם דאי אפשר להביא הלחם עם תודה אחרת שהרי אין תודה קריבה בלא לחם ע"ש והיינו דאותו הלחם אינו ראוי להוציא תודה אחרת דכל תודה צריכה לחם בפ"ע ומשום דאינו בא אלא מן החולין ולפ"ז מ"ש תוס' כאן בשתי הלחם עם כבשי עצרת דאם אבד הכבשים דהלחם בא עם כבשים אחרים דל"ד לזו תודה וזו לחמה דאם אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת החילוק הוא פשוט דבאבדה התודה כיון דא"צ להביא אחרת שאמר הרי זו ופטור מאחרת ובהדי תודה של חובה אחרת אי אפשר להצטרף דכל תודה יש עמה לחמה אבל כאן באבדו הכבשים לא נפטר הציבור מחובתו וצריך להביא כבשים אחרים לשם אותה חובה עצמה א"כ אמאי לא יצטרפו עם אותו לחם כיון דאין תנופה עושה זיקה

אמרינן בפ' התודה (פ' ע"ב) בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה משום דאי אפשר להביא לחם מספק ומקשינן ולייתי בהמה ולימא הרי עלי ולייתי בהמה אחריתא ולייתי שמונים חלות בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הני תרתי תודות והא שמונים דתרוייהו ואי הך דקיימא תודה היא והא דאמרי עלי נמי תהוי תודה והא שמונים דתרוייהו ואידך תהוי אחריות ע"ש ויש לעיין ל"ל להביא ב' בהמות ושמונים חלות הא בבהמה אחת ומ' חלות סגי דהא אמרינן בירושלמי מגילה פ"א ה"ז ובר"ה פ"א ה"א דאם אמר הרי זו וחזר ואמר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל ואעפ"י שהיה נדבה נעשה נדר וחייב באחריות ע"ש א"כ לייתי בהמה אחת ומ' חלות ויאמר אי האי דקיימא תודה היא הרי עלי ונעשית גופה נדר והא מ' חלות דידה ואידך בהמה תהוי לאחריות ואי הך דקיימא תמורה היא תהוי הך בהמה תודה והא מ' חלות דידה

אמרינן בפסחים (ל"ח ע"ב) דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח בחלות תודה ורקיקי נזיר משום דבעינן מצה הנאכלת לז' ימים ואמרינן שם מדלא נפקינן לה מבכל מושבותיכם זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וכתב רש"י ז"ל ודלא כר"ש דאמר בפ"ק דמגילה דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן אבל חובות שאין קבוע להם זמן לא ודלא כמ"ד בפ' בתרא דזבחים כאן וכאן במה גדולה דנוב וגבעון ובמה קטנה שהיה עושה בראש גגו לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים עכ"ל ויש לעיין אי לא היתה תודה בנוב וגבעון איך קידשו הבית בימי שלמה דבעי שתי תודות ואמרינן בירושלמי בפ"ק דסנהדרין דקידשו בימי שלמה בב' תודות הבאות מנוב וגבעון ואי לא היתה תודה בנוב וגבעון במה קידשו בשלמא למ"ד דלא היתה תודה בנוב וגבעון משום דליחיד כאן וכאן לא הקריבו אלא עולה ושלמים לבד א"כ הנך תודות דשל ציבור הן ואע"ג דאין תודה בצבור הנך תודות של ציבור הן כמ"ש השמ"ק עירוכין (י"א ע"ב) גבי שירה שפיר קרבי אבל לר"ש דאף ציבור לא קרבו אלא חובות