מקדש דוד חלק ב קנ

כל שבעה חשיב אינו קבוע לו זמן והתוס' שם השיגו על רש"י ז"ל וכתבו דבשביל זה די"ל תשלומין אין לחושבו לאינו קבוע לו זמן כמו בפסח אע"ג די"ל תשלומין בשני ומ"מ חשיב קבוע לו זמן ע"ש והנה ביומא (נ' ע"א) מבואר כרש"י ז"ל דטעמא דחגיגה הוא משום דחשיב אינו קבוע לו זמן דאמרינן שם א"ל ר' יעקב ק"צ כללא הוא והרי פר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם וחגיגה דק"צ הוא ואינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אפילו בציבור ע"ש

עוד הקשו בתוס' שם על רש"י ז"ל דטעמא דחגיגה דלא דחי טומאה הוא משום די"ל תשלומין דהא לי"ל תשלומין בטומאת בעלים דהא איכא למ"ד דאם נטמאו הבעלים ביום ט"ו כה"ג לי"ל תשלומין ע"ש וקשה מה זה שייך לדחיית טומאה דזה דנטמאו הבעלים בראשון דאינו ראוי לחגיגה אע"ג דיכול לשלח קרבנותיו הוא משום דחגיגה הוי כעולת ראיה דבעינן ראוי לראיית פנים בעזרה כמ"ש תוס' פסחים (פ' ע"א) א"כ מה שייך כאן דחיית טומאה דהא אי אפשר לומר שידחה טומאה ויהא ראוי לראיית פנים בעזרה דזהו רק תנאי בחיוב הקרבן ואם אינו ראוי לראיה פטור מקרבן ומה שייך בזה ק"צ דוחה טומאה וזה דבעינן למימר דחגיגה תדחה טומאה היינו טומאת כהן או טומאת הקרבן וצ"ע (וזה דאמרינן ביומא (ז') היה עומד ומקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אם אין שם אחרת אומרים לו הוי פקח ושתוק ואמרינן שם מאי לאו מנחת פרים ואילים וכבשים דחג ומוכחינן מזה דטומאה דחויה בצבור ואע"ג דמנחת נסכים י"ל תשלומין כדאמרינן דמנחתם ונסכיהם אפילו לאחר עשרה ימים צ"ל לרש"י ז"ל כיון דעיקר הקרבן אי"ל תשלומין גם הנסכים שלו דוחין את הטומאה]

ה) הנה לזה דקרבנות ציבור דוחין את הטומאה אצטריך קרא לרבות כל קרבן וקרבן כדאמרינן במנחות (ע"ב ע"ב) וקרבן דלא כתיב ביה קרא לא דחי כמ"ש תוס' פסחים (ע' ע"ב) ד"ה הא ונראה מזה דסתם עבודות במקדש שאינן שייכות אל קרבנות אין דוחין לא שבת ולא טומאה ויש לחקור בתרומת הדשן והוצאת כף ומחתה ביוה"כ אם דוחין את הטומאה מיהו בתרומת הדשן איכא למימר כיון דאמרינן במעילה (ט') בעולת העוף דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן ואמרינן שם לרב דהיינו עד שתראה לבית הדשן דהיינו עד לאחר תרומת הדשן דעדיין לא נעשית מצותה קודם תרומת הדשן ע"ש י"ל דאף תרומת הדשן היא עבודה בקרבנות דיש גם עבודות באפרן מיהו לרש"י ז"ל דס"ל ס"פ טרף בקלפי דאף הקטרת אימורים אינו דוחה טומאה כיון דאינו מעכב כפרה כ"ש תרומת הדשן של האיברים אך י"ל דתרומת הדשן דוחה טומאה משום קרבנות של מחר דצריך לסדר מערכה בשביל קרבנות של מחר ואי אפשר לסדר המערכה קודם תרומת הדשן כדאמרינן בירושלמי יומא (פ"ב ה"א) דאם סידר המערכה קודם תרומת הדשן משחיל ותורם מפרק ותורם ובהוצאת שאר הדשן אם היא דוחה טומאה נראה דלשיטת רש"י ותוס' דאין הוצאת הדשן חובה בכל יום ודאי לא דחיא טומאה דאין זה עבודה הקבוע לו זמן ולהרמב"ם והראב"ד ז"ל דס"ל דמצותו בכל יום יש לחקור דכפי הנראה רק בקרבנות הותרה טומאה ולא בשאר עבודות ובהוצאת כף ומחתה יש לחקור אם היא סתם עבודה או סוף עבודת הקטורת וכמו בתרומת הדשן וכדאמרינן בעולת הגוף דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן דכל כמה שלא תרם הדשן לא נעשית מצותה של עולת העוף דיש עבודות באפרה ה"נ בקטורת דצריך להוציא את האפר וסוף עבודת הקטורת היא (יש לחקור אם שיר של הלוים דוחה טומאה היינו אם רשאים לוים טמאים לכנוס לפנים לשירה כיון דשיר של הלוים דוחה שבת כדאמרינן בעירובין דבן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו קושרה והנה. לרש"י ז"ל דאיברים ופדרים לא דחו טומאה כיון שאינן עיקר כפרה א"כ כ"ש השיר ולתוס' דאברים ופדרים דוחין טומאה יש לחקור אם גם השיר דוחה]

ו) בפסחים (ט"ז ע"ב) מקשינן לרב דס"ל משקין בית מטבחיא דכן ממש מההיא דונשא אהרן את עון הקדשים כו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותר מכללו בצבור מאי לאו טומאת דם ומשנינן לא טומאת קמצים ומקשינן תו מההיא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר כו' ומתרצינן מדרבנן ודלא כר"י בן יועזר ויש לעיין אמאי לא מקשינן מההיא דת"כ שהביא רש"י ז"ל במנחות (כ"ה ע"ב)] ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב כי הדם בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין ת"ל ונשא אהרן כו' והוא בדם קא מיירי דכתיב לרצון להם והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות כל העולין ת"ל לכל מתנות קדשיהם עכ"ל והכא אי אפשר לשנויי שהוא מדרבנן דהא קרא קא נסיב ועיקר קרא לדם ושאר עולין מפקינן מקרא אחריתא וצ"ע

והנה הרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד דציץ מרצה רק כשהוא על מצחו והקשה הכ"מ הא הרמב"ם ז"ל פסק דטומאה דחויה בצבור וא"כ קשה מכ"ג ביוה"כ וכדמקשה ליה ר"י לר"ש והביא שם בשם הר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם ז"ל דאינה קושיא כל כך ע"ש ונראה משום דהרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דפסק דאין טומאה למשקין כל עיקר וס"ל דמשקין בית מטבחיא דכן ממש ואמרינן בפסחים דלמ"ד דכן ממש זה דהציץ מרצה מדאורייתא הוא על טומאת קמצים וביוה"כ ליכא קמצים ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י דאם אין בשר אין דם ואם נטמא החלב של פר ושעיר של יוה"כ אי אפשר לזרוק את הדם בלא ריצוי ציץ מ"מ כיון דאח"כ כשיקטיר האימורים אז יהיה הציץ על מצחו דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהתוס' דאף הקטרת אימורים דוחה טומאה א"כ מקרי יש בשר כיון דאפשר להקטירם אח"כ ושפיר יכול עתה להזות הדם אע"ג דהציץ אינו עתה על מצחו

והנה זה דאמרינן דהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב ואע"ג דאמרינן בעוקצין ובפ' העור והרוטב דחלב בכפרים צריך מחשבה וזה דבכרכים א"צ מחשבה הוא רק בכרכי עכו"ם שקונים חלב לאכילה ובירושלים שלא היו עכו"ם מצוין כדאמרינן בשקלים פ' כל הרוקין ודאי צריך מחשבה מ"מ חלב הקדש חיבת הקודש מכשירתו ואי חיבת הקודש דרבנן אף זה דרבנן

אמרינן במנחות (ט"ו ע"א) בנטמא אחד מן הבזיכין דשניהם יעשו בטומאה וכתב רש"י ז"ל יגיעם זה לזה אם ירצה עכ"ל ויש לעיין הא איבעי לן בצריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני אי מהני חיבת הקודש למנות בו ראשון ושני וזה דלבונה מקבלת טומאה הוא רק משום חיבת הקודש דהא אינה ראויה לאכילה וא"כ אין הבזיכין מתטמאין ע"י נגיעה זה בזה וצ"ל ג"כ כיון דמדרבנן פשיטא דמונין ראשון ושני כדאמרינן בחולין האי טומאה דרבנן היא ועוד לפמ"ש התוס' דמדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוא כביצה א"כ לבונה שהיא עשויה קרטין קרטין אי אפשר ליטמא כלל מדאורייתא אי ס"ל דצירוף כלי מדרבנן וזה דאמרינן והבשר לרבות עצים ולבונה אגב עצים נקט לבונה

בירושלמי פ"ב דיומא איבעי לן ציץ מהו שירצה על טומאת ידים ע"ש ונראה דהאיבעיא היא שירצה הציץ שלא תהא עבודתו פסולה משום טומאת הגוף דליכא למימר שירצה על הבשר או על הדם שנגע בידיו דאם הציץ מרצה על הבשר שנטמא בשרץ כ"ש על טומאת