מקדש דוד חלק ב קמט

אטהרה הוא רק משום מצות אכילת קדשים אבל לעבר השנה אי אפשר בשביל זה דאין מעברין את השנה רק בשביל צורך פסח כמו בשביל הגליות שנעקרו או בשביל הדרכים שיוכלו לבוא לעשות פסח או בשביל האביב ובשביל התקופה] ובשביל פירות האילן להביא בכורים אבל בשביל סתם קדשים כדי שיקיימו מצות אכילת קדשים אין מעברין אך מלשון רש"י ז"ל (פסחים פ"ד ע"ב) דפסח הבא בטומאה מקרי פסול דטומאה דחויה היא בצבור אלא שכאן גזיה"כ לפוטרן בו נראה דס"ל דאי טומאה הותרה בצבור לא היה מקרי פסול

הנה כתבו התוס' מנחות שם ד"ה ור"י בנטמאת אחת מן החלות דלר"י שניהם יצאו לבית השריפה ואמרינן שם בגמרא הטעם דס"ל לר"י דאין ציץ מרצה על אכילות והקשו בתוס' ל"ל ריצוי ציץ הא ס"ל לר"י טומאה הותרה בצבור ותי' דזה דטומאה הותרה בצבור כיון דלא מהני להטמא למישרייה באכילה ה"נ לא מהני להטהור דלענין אכילה לא מהני מה שטומאה הותרה בצבור אבל ע"י ריצוי ציץ מהני לטהור ולא מהני לטמא ע"ש והנה בירושלמי פסחים פ' כ"נ הלכה ה' איבעי לן הא דאמרינן דק"צ הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה אם זה דוקא אם נגעו בבשר אבל אם שחטוהו בע"מ טהורים וזרקו טמאים כיון שלא נגעו בבשר אם נאכל אם לא ומסקינן שם דנאכל ע"ש והנה לפמ"ש התוס' דאף למ"ד טומאה הותרה בצבור לא מהני לגבי אכילה ואף החלות הטהורות אין נאכלות שלא הועילה הזריקה כלל לענין אכילה א"כ כ"ש לפי מאי דקי"ל טומאה דחויה בצבור דלא מהני הזריקה לגבי אכילה ובההיא דהירושלמי לא שייך ריצוי ציץ דאין ציץ מרצה על טומאת הגוף דהאיבעיא דהירושלמי הוא בנעשה בטומאת הגוף ע"כ נראה דהתוס' ס"ל דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי ואף אם לא נגעו בבשר אינו נאכל דלגבי אכילה הקרבן פסול לפי שנעשה בטומאת הגוף וכן נראה מרש"י ז"ל שכתב בזבחים (צ"ט ע"א) גבי טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו ז"ל מהו שיחלקו לו מקרבן צבור לאכול לערב בקרבן צבור שהקריבוהו טהורים קא מיבעיא ליה אי פלגי מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחטוי דק"צ דוחה טומאה כו' אבל בהקריבוהו טמאים לא מיבעיא לן שהרי אינו נאכל דקי"ל ק"צ באין בטומאה אבל אין נאכלין עכ"ל ול"ל לדחוק לרש"י ז"ל דמיירי שהקריבוהו טהורים לימא דמיירי שלא נגעו בבשר ונראה ג"כ דלא ס"ל כהירושלמי שאם לא נגעו בבשר נאכל והנה מ"ש רש"י ז"ל דמיירי שהקריבוהו טהורים יש לעיין דהא אם אפשר לעשות ע"י טהורים א"כ לא דחי טומאה כלל כיון דקי"ל דטומאה דחויה בצבור וא"כ הטמא אינו ראוי לחיטוי ואפשר לפמ"ש התוס' יומא (ז' ע"א) דלמ"ד טומאה דחויה בצבור אף דצריך לאהדורי אטהורים מ"מ אם לא חזרו אטהורים והקריבוהו טמאים בדיעבד כשר וכן הוא להדיא בירושלמי פסחים פ"ז ה"ה דטומאה המקריבין לצבור בין שיש לו ובין שאין לו עבר וזרק הורצה ע"ש א"כ אפשר דחשיב בשביל זה ראוי לחיטוי כיון דכשרה עבודתו בדיעבד

ג) אמרינן בפסחים (ט"ז ע"ב) דמשקין בית מטבחיא דכן ואיכא למ"ד דכן ממש ומקשינן מההיא דונשא אהרן את עון הקדשים כו' מאי לאו טומאת דם ומשנינן לא טומאת קמצים וכתב רש"י ז"ל שם ז"ל לא טומאת קמצים שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל הכפרה תלויה בו והוא הדין דמצי לשנויי לא בטומאת בשר וחלב ואליבא דר' יהושע בעיי ציץ דאמר אם אין בשר אין דם אלא ניחא ליה לאוקמא כדברי הכל עכ"ל והנה יש לעיין הא מצי לאוקמא אף לדברי הכל ואפילו למ"ד יש דם אעפ"י שאין בשר מ"מ צריך לרצות ציץ על הבשר ועל החלב להקטירן על המזבח דאף לכתחילה יכול מדאורייתא להקריב מה שנטמא ע"י ריצוי ציץ כמ"ש רש"י ז"ל בגטין (נ"ד ע"א) ומזה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דכל ריצוי ציץ הוא רק לענין הזריקה אבל להקטיר האימורים לא מהני ציץ דריצוי ציץ שייך רק על הכפרה וזה דמרצה ציץ על העולין ועל האכילות הוא רק לענין שיחשב יש בשר שתועיל הזריקה אבל על הקטרת העולין עצמן לא מהני ציץ ואע"ג דאי אפשר אח"כ להקטיר האימורים מ"מ חשיב יש בשר ע"י ריצוי ציץ כמו למ"ד ציץ מרצה על אכילות אע"ג דהבשר אינו נאכל מ"מ חשיב יש בשר דמהני זריקה עלייהו וכן נראה ג"כ מלשון רש"י ז"ל שם שכתב דזה דמרצה ציץ על הקומץ הוא משום שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל הכפרה תלויה בו אלמא זה דמרצה ציץ על הקומץ הוא רק משום דהקומץ במנחה חשיב כדם בזבח ולא כהקטרת אימורים ואפשר שזהו ג"כ טעמו של רש"י ז"ל שכתב ביומא ס"פ טרף בקלפי דקרבן הדוחה את הטומאה רק תחילתו דוחה דהיינו זריקתו אבל לא הקטרת אימוריו [ועיין בתוס' ות"י שם] והטעם כיון דטומאה דחויה בצבור וצריך ריצוי ציץ ועל הקטרת אימורים לא מהני ציץ ואתי שפיר בפשוטו ג"כ ההיא דפסחים (נ"ט ע"ב) דיכול נטמאו האימורים לא יהיו הכהנים זכאים בחזה ושוק ת"ל והיה החזה כו' והקשו בתוס' שם למ"ד ציץ מרצה על העולין א"כ האימורים ראוין להקרבה ותי' כיון דמדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורים ע"ש ולרש"י ז"ל הוא בפשוטו דהציץ מרצה על העולין הוא רק לענין שתועיל זריקת הדם אבל להקטיר האימורים עצמן לא מהני [וזה שכתב רש"י ז"ל דמצי לשנויי בטומאת בשר וחלב ואליבא דר"י אלא דבעי לאוקמא כד"ה היינו אפילו לר"א דיש דם אעפ"י שאין בשר ולא כתב נמי דהוי בפלוגתא משום דאיכא למ"ד אין ציץ מרצה על העולין דרש"י ז"ל לטעמיה שכתב במנחות (כ"ה ע"ב) דלכ"ע ציץ מרצה על העולין ועיין בתוס' שם שהשיגו בזה על רש"י ז"ל ע"ש]

והנה גדולה מזו אמרינן בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) דזה דאמרינן דהציץ מרצה על טומאת הדם הוא רק בשנטמא משירד לאוירה של כלי אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים ע"ש היינו דרק שנטמא משירד לאוירה של כלי שכבר נעשית הקבלה אבל נטמא קודם קבלה הוי כמקבל מים ונראה מזה דס"ל להירושלמי דציץ מרצה רק על הזריקה לבד אבל לא על שאר עבודות אפילו המעכבות כפרה א"כ בנטמא קודם קבלה הקבלה פסולה [והנה יש לעיין בנטמא הדם קודם שירד לאויר כלי ע"כ לא משכחת לה אלא כשנטמא בהצואר אגב בשר דהא צריך ליתן ורידין לתוך אויר כלי ותכף משיצא הדם מן הצואר הוי קבלה כדאמרינן בזבחים (כ"ה ע"א) ואם לאו אין זו קבלה מן הצואר ע"ש ויש לעיין איך מקבל אז הדם טומאה כשהוא בצואר דהא אינו משקה רק דם שחיטה מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים והיינו דם היוצא ע"י שחיטה אבל קודם שיצא הדם מן הצואר אין זה דם שחיטה כ"א דם הגוף דאם שחט בסכין מלובנת ולא יצא הדם ודאי אין הדם שבגוף מקבל טומאה] והנה על הירושלמי יש לעיין הא היכא דליכא כהנים טהורים עושים כל קרבנות ציבור בטומאה מתחילה ועד סוף וגם עושין בכ"ש טמאים ובסכין טמאה כדאמרינן בפסחים (פ' כ"צ) ואע"ג דתכף בשעת שחיטה נטמא הבשר והדם וצ"ל דס"ל להירושלמי כהתוס' יומא (ז' ע"ב) דביוה"כ כיון דאי אפשר להיות הציץ על מצחו א"צ לציץ כיון דעכ"פ טומאה דחויה בצבור וזה דאמרינן כ"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה הוא רק לענין לכתחילה שלא יהא צריך להביא אחרת א"כ כיון דלא שייך ריצוי ציץ בנטמא הדם קודם קבלה א"צ לציץ כיון דטומאה דחויה בצבור וזה דאמרינן בירושלמי דאין הציץ מרצה על הדם שנטמא קודם קבלה הוא רק בקרבן יחיד וכמו התם דמיירי בפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא דמיירי בפסח אחד שנטמא דהוי קרבן יחיד

ד) ובחגיגה דלא דחי טומאה כתב רש"י ז"ל בפסחים (ע"ו ע"ב) הטעם משום די"ל תשלומין