מקדש דוד חלק ב קמח

אע"ג דזה דאסור לזרוק לכתחילה הוא רק מדרבנן מ"מ יכול ביוה"כ להביא לכתחילה ולשחוט אע"ג דעושה בזה מלאכה דאורייתא דלא גרע משחט קרבן צבור בשבת ונמצא כחוש דאומרים לו הבא שמנה לכתחילה ולשחוט כדאמרינן במנחות (ס"ד ע"א) ואע"ג דיוצאין אף בכחוש רק דאינו מצוה מן המובחר [כדאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) ועיין ברש"י ז"ל שם] ומ"מ אומרים לו לשחוט אחרת בשבת לכתחילה ולעשות מלאכה א"כ זה שהקרבן פסול מדרבנן לא גרע מדלא הוי מצוה מן המובחר ויכול אף מדאורייתא להביא באחרת ולשחוט ביוה"כ ולא הוי עקירת דבר מה"ת

והנה מלשון התוס' ביומא שם שכתבו ויוה"כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה עכ"ל נראה דבשעה שאפשר להיות הציץ על מצחו אף בק"צ פסול בלא ציץ ונראה הטעם דכיון דטומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה דכל שאפשר לעשותו בטהרה לא דחי טומאה ה"נ כל שאפשר לעשותו ע"י ריצוי ציץ לא דחי טומאה

והנה במה דאמרינן ביומא שם דלמ"ד טומאה דחויה בצבור אם כל הבית אב טמאים מייתינן מבית א אחריתא והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ד כתב דאם היה כל המשמר טמא מחזירין אחר משמר אחר יש לעיין בזה נהי דטומאה דחויה מ"מ כיון דהעבודה מוטלת על אותו בית אב מה שייך אפשר לקיים שניהם כיון דעל מי שמוטל החיוב אי אפשר לקיים שניהם ומוכח מזה דמה דק"צ דוחה טומאה אין זה דהחיוב של הכהנים להקריבו דוחה את הטומאה אלא החוב של הבעלים היינו של הצבור הוא שדוחה את הטומאה וגזיה"כ הוא דהודחה טומאה אצל הכהן בשביל חובתו של הצבור וכן בקרבן יחיד הקבוע לו זמן נדחה הטומאה אצל הכהן בשביל חובתו של הבעלים דהא חזינן בשחיטה דיכול לכנוס אף זר בטומאה לצורך קרבן הקבוע לו זמן של אחר אי ליכא טהורים ואע"פ שאינו בעל הקרבן ואף אינו כהן ולא רמי עליה חיובא כלל דכאן גזיה"כ הוא דבשביל חיובא של זה נדחה טומאה אף למי שאינו מחויב וא"כ כיון דכל דחיית הטומאה הוא בשביל חיוב הבעלים כל שאפשר להבעלים לעשותו ע"י כהנים טהורים אפילו ממשמר אחר לא דחי טומאה והנה י"ל דזהו נמי טעמו של רש"י ז"ל שכתב ביומא (מ"ו ע"א) דרק השחיטה והזריקה דוחה טומאה אבל לא הקטרת אימורים והתוס' שם השיגו ע"ז ע"ש משום כיון דזה שדוחה טומאה הוא רק חיוב הבעלים א"כ זה לא שייך רק בשחיטה וזריקה אבל לאחר זריקה כיון דנתכפרו הבעלים נפטרו הבעלים והלכו להם ותו לא רמי חיובא על הבעלים כלל והקטרת אימורים הוא רק חיובא על הכהנים ואין חיוב זה דוחה את הטומאה

ב) אמרינן בפסחים (פ"ד ע"ב) גבי שבירת העצם דנוהג בכשר ולא בפסול דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת העצם דאע"ג דנאכל הוא מ"מ פסול הוא ע"ש והנה לפ"ז אפשר דפסח הבא בטומאה אם אכלו שלא המנוים אצלו עוברים עליו ג"כ משום אכילת קדשים פסולים דכל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו כיון דפסח הבא בטומאה פסול הוא רק דנדחה איסורו דטומאה דחויה בצבור ולגבי פסח נדחה אף אכילתו דמעיקרא אינו בא אלא לאכילה א"כ כיון שרק נדחה זה רק לגבי אותן שמצוה לאכלו אבל שלא למנויו לא נדחה לגבייהו והוי כשאר קדשים פסולים וכן נראה בפסח הבא בטומאה אי אירע פסול בדם אינו טעון עיבוד צורה דכיון דבלא"ה פסול הוא משום טומאה והוי פסולו בגופו רק שנדחה א"כ זה שייך רק אם הפסח בר הקרבה אבל אם אירע פסול בדם דליכא הקרבה ביה א"כ ליכא מה שידחה פסולו א"כ הוי כשאר פסולו בגופו דנשרף מיד

ובעיקר ממה דאמרינן בפסח הבא בטומאה אע"ג דמרצה ונאכל מ"מ פסול הוא מוכח דזה דטומאה דחויה בצבור לא מהני שיחשב הקרבן כשר רק פסול הוא אלא שמרצה בפסולו ולאו דוקא אם נגעו בבשר דאף אם לא נגעו הטמאים בבשר דהא פסח הבא בטומאה הוא בנטמא הקהל או שהיו הכהנים טמאים ואע"ג דאין הכהנים צריכים ליגע בבשר כלל דהא מקבלה ואילך מצות כהונה ובקבלה וזריקה א"צ ליגע בבשר ואף בדם א"צ ליגע כלל ואם היו הכהנים טבולי יום או מח"כ ואפילו אם היו ראשון לטומאה ג"כ אין מטמאין את הדם במשא ומ"מ הוי פסח הבא בטומאה ואין בו משום שבירת העצם דפסול הוא כיון דנעשה בטומאת הגוף דעבודת פסולים לא רק שאינו מרצה כ"א גם פוסלים הקרבן וזה דטומאה דחויה בצבור מהני רק שירצה אבל שם פסול נשאר על הקרבן וכ"כ רש"י ז"ל שם ז"ל האי פסול הוא שנעשה בפסול דטומאה דחויה הוא בצבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפוטרן בו עכ"ל ולפ"ז בכל קרבנות צבור הבאים בטומאה הקרבן מקרי פסול אלא שמרצה ונראה דזהו טעמו של הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' ביאת מקדש דאין הציץ מרצה על טומאת הנאכלים ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אא"כ היתה הטומאה הדחויה בצבור שהציץ מרצה עליה והקשו עליו על מה דס"ל דבטומאת הגוף היכא דדחויה בצבור צריך ציץ לרצויי הא אמרינן בגמרא דציץ מרצה רק עון הקדשים ולא עון המקדישים ונראה דמש"ה צריך לטומאת הגוף בק"צ לריצוי ציץ כיון דק"צ הנעשה בטומאה מקרי פסול ולא מהני מה שטומאה דחויה בצבור שיהא עליו שם קרבן כשר א"כ לעולם בקרבן הנעשה בטומאת הגוף צריך תרתי חדא שיהו מרצים העבודות הנעשות בטומאת הגוף וע"ז מהני מה שטומאה דחויה בצבור ועוד כיון שהקרבן פסול וע"ז לא מהני מה שטומאה דחויה בצבור א"כ איך מהני הזריקה על פסול וזה שכתב רש"י ז"ל דגזיה"כ שיפטר בפסול ס"ל להרמב"ם שהוא ע"י ריצוי ציץ וזה הוי עון הקדשים ולא עון המקדישים והאי פסול אין זה טומאת בשר דאף שלא נגעו בבשר ולא נטמא הבשר והדם כלל רק פסול הוא לפי שנעשה בטומאת הגוף א"כ שם הפסול שעל הקרבן הוא טומאת הגוף ולא טומאת בשר דאין על הבשר שום טומאה כלל

כתבו התוס' מנחות (ט"ו ע"א) ד"ה ר"י על הא דאמר ר"י אפילו שבט אחד טמא יעשו בטומאה לפי שאין ק"צ חלוק והקשו ל"ל לטעם זה הא ס"ל לר"י דטומאה הותרה בצבור ותי' דאצטריך האי טעמא בפסח כיון דיש בו אכילה כדאמרינן ביומא והקשה ע"ז השעה"מ הא פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה א"כ מאי איכפת לן או איכא שיריים לאכילה ע"ש ונראה לומר כיון דאמרינן דפסח הבא בטומאה אעפ"י שנאכל מ"מ פסול מקרי כדאמרינן בפסחים ליכא עליה מצות אכילת קדשים ואין עליו רק מצות אכילת פסח דואכלו את הבשר בלילה ההוא אבל מצות אכילת קדשים שהוא בכל הקדשים ליכא ביה כיון דפסול הוא ועל פסול ליכא מצות אכילת קדשים דכל קדשים הבאים בטומאה אין נאכלים חוץ מפסח דמתחילה אינו בא אלא לאכילה וכמו שמתכפר בפסול ה"נ איכא מצות אכילה על פסול וא"כ מצות אכילת פסח איכא אף על קרבן הבא בטומאה אבל מצות אכילת קדשים שבו לא שאני משאר קדשים ומש"ה צריך לאהדורי אטהרה משום מצות אכילת הקדשים ומתיישב שפיר ג"כ מה שהקשה השעה"מ שם מההיא דסנהדרין דלר"י דטומאה הותרה בצבור אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה אינה מעוברת ולר"ש דטומאה דחויה בצבור אם עיברוה מעוברת ולדברי התוס' אף לר"י צריך לאהדורי אטהרה משום דיש בו אכילה ע"ש ולפ"ז כיון דטומאה הותרה בצבור א"כ יוצא בפסח כהלכתו וזה דצריך לאהדורי