מקדש דוד חלק ב קמו

סימן כו. קרבן צבור דוחה טומאה

ביומא (ו' ע"ב) איכא פלוגתא דאמוראי אי טומאה הותרה בצבור או רק דחויה ובתוס' שם ד"ה ואמר הקשו דמשמע שם דס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור ובזבחים (ל"ג) אמרינן מכלל דס"ל לאביי ורבא דטומאה דחויה בצבור ותי' דלעולם ס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור מיהו לגבי פסח כיון דלאו ק"צ גמור הוא רק שבא בכנופיא בזה ס"ל דטומאה רק דחויה והקשה ע"ז השאג"א והג"א מההיא דיומא שם דמקשינן עד שאתה מפרישתו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת אמר ר"ת כו' משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור ואע"ג דבעבודות יוה"כ איכא ג"כ אילו של אהרן שהוא קרבן יחיד רק שקבוע לו זמן ומוכח דאף בקרבן יחיד הקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה וכ"ש פסח ותי' שם דאילו של אהרן אינו עיקר כפרה וא"צ פרישה בשביל זה אך הקשה עוד הא איכא פרו של אהרן שהוא ג"כ קרבן יחיד ועיקר כפרה תלוי בו וע"כ כיון דקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה אצלו א"כ כ"ש פסח שהוא ג"כ קבוע לו זמן ועוד שבא בכנופיא דטומאה הותרה אצלו ולא דחויה וכן הקשה שם עוד מהא דאמרינן ביומא שם כ"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה א"ל ר"י שאני יוה"כ דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דאיכא פרו של אהרן שהוא קרבן יחיד ואין הציץ על מצחו בשעת הקרבתו ומוכח דלמ"ד טומאה הותרה ה"נ בקרבן יחיד הקבוע לו זמן וכתב הג"א דליכא למימר דלעולם בקרבן יחיד הקבוע לו זמן לכ"ע רק דחויה ושאני פרו של אהרן כיון דמעכב את השעיר שהוא קרבן צבור דינו כקרבן צבור דהא בתמורה י"ד מייתי ר"מ ראיה דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את השבת ואת הטומאה מפרו של אהרן ומוכח דפרו של אהרן דינו כקרבן יחיד ולא כק"צ ע"ש והנה מה שהקשה מכ"ג ביוה"כ יוכיח דקרבן יחיד הקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה הנה הריטב"א ז"ל ביומא שם כתב להדיא דהטעם דטומאה הותרה בפרו של אהרן הוא משום דהפר מעכב את השעיר שהוא קרבן צבור דינו כק"צ ורש"י ז"ל שם (ו' ע"ב) כתב ז"ל הותרה היא בצבור כדכתיב איש נדחה כו' וביוה"כ כולו ק"צ ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו עכ"ל היינו שכתב תרתי חדא דקבוע לו זמן ועוד שקרבנו תלוי בו ונראה דהכונה לפי שמעכב את השעיר] אך קשה קושית השאג"א מההיא דתמורה דמוכח להדיא דיש להפר דין קרבן יחיד ונראה לענ"ד לומר דאין כוונת הריטב"א ז"ל דכיון דהפר מעכב את השעיר יש להפר דין ק"צ ממש רק כיון דמעכב את השעיר שהוא ק"צ א"כ הפר הוא מכשירי ק"צ שהוא צורך ק"צ ודוחה טומאה וזה דמייתינן ראיה בתמורה דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה שבת ואת הטומאה מפרו של אהרן וקשה דשמא דוחה הוא מדין מכשירין וכמה שהקשיתי לעיל ס' כ"ה סק"ג והנה ממה שהפר דוחה שבת אין לומר שדוחה הוא משום מכשירין של השעיר דאי נימא דקרבן יחיד הקבוע לו זמן אינו דוחה את השבת וכיון שהפר הוא קרבן הקבוע לו זמן ואי אפשר להקריבו אח"כ א"כ ע"כ כשחל יוה"כ להיות בשבת ליכא דין פר כלל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן אם חל להיות בשבת אין מקרובין אותו וא"כ לא שייך שיעכב את השעיר דזה שייך רק אם יש דין הקרבה על שניהם א"כ אינו מכשירין א"כ שפיר דייקינן דק"י הקבוע לו זמן דוחה שבת מפרו של אהרן מיהו לענין טומאה ל"ש זה שהוא רק אונס ואפילו אי קרבן יחיד הקבוע לו זמן לא דחי טומאה ודאי אם נטמאו הכהנים ואי אפשר להקריב את הפר ודאי מעכב את השעיר וכמו שאר אונס דאי אפשר להקריב הפר וכמו שאי"ל פרים א"כ אכתי קשה מנ"ל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה דילמא דוחה מפני שהוא מכשירי השעיר שהוא ק"צ ונראה משום דבזה דק"צ דוחה את הטומאה איכא ב' דברים חדא דמותר לעשותו בטומאה ואע"ג דעבודה בטומאה היא במיתה וכניסה לעזרה בטומאה הוא בכרת ועוד דמרצה הקרבן דקרבן שהוא טמא או שהקריבוהו טמאים הוא פסול ובק"צ הוא כשר אך זה שייך רק בהק"צ עצמו אבל במכשירין של ק"צ נהי דמותר לעשותן בטומאה דהא מותר אף לכנוס לעזרה בטומאה בשביל ק"צ אע"ג דהכניסה היא רק מכשירין וא"כ ה"נ פרו של אהרן כיון שהוא מכשירין של השעיר שהוא ק"צ מותר לעשותו בטומאה וליכא איסור ע"ז מ"מ לרצות הפר הנעשה בטומאת הגוף לא שייך שירצה מדין מכשירין של השעיר דלרצות צריך הוא בתור קרבן של עצמו ולא בתורת מכשירין של קרבן אחר ובתור קרבן מצד עצמו הוא קרבן יחיד דפסול בו טומאה ואינו מרצה וכיון דאינו מרצה בתור קרבן בפ"ע אסור ג"כ לעשותו בטומאה כיון דהקרבן פסול אינו תו מכשירין של השעיר וא"כ שפיר מוכיח ר"מ מפרו של אהרן שבא בטומאה ומרצה דאף קרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה אבל השתא כיון דכבר קי"ל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה י"ל שפיר כמ"ש התוס' דבק"צ ממש הותרה טומאה אבל בקרבן יחיד הקבוע לו זמן רק דחויה והתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו ביומא (ז' ע"ב) ד"ה מכלל דאף אי טומאה דחויה בצבור א"צ לריצוי ציץ כמו טומאת הגוף דמותרת בלא ריצוי ציץ וזה דאמרינן כ"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה הוא רק דבלא ריצוי ציץ ורק מצד טומאה דחויה בצבור צריך לאהדורי אטהרה וצריך להביא אחר אבל כ"ג ביוה"כ א"צ להביא אחר ולהאדורי אטהרה ומשום דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן צבור א"צ לאהדורי אטהרה ע"ש וא"כ שפיר מהדר ליה ר"י לר"ש דלעולם הציץ אם אינו על מצחו אינו מרצה ושאני יוה"כ דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דפרו של אהרן קרבן יחיד הוא וקרבן יחיד הקבוע לו זמן לכ"ע דחויה ולא הותרה מ"מ כיון דאף אם טומאה דחויה ג"כ מרצה בלא ציץ והקרבן כשר ואף אם היה צריך לאהדורי אטהרה ולא אהדר ג"כ הקרבן כשר כמ"ש תוס' שם (ז' ע"א) ד"ה דם דזה רק דין לכתחילה דלמ"ד טומאה דחויה בצבור דצריך לאהדורי אטהרה וא"כ הקרבן כשר ממ"נ ולזה שיהא מותר לכתחילה להקריבו בטומאה ולא יהיה צריך לאהדורי לזה מהני שפיר מה שהפר הוא מכשירי השעיר שהוא קרבן צבור וטומאה הותרה אצלו וגם המכשירים שלו הותרו וא"צ לאהדורי אטהרה וכמו דמותר לכנוס לעזרה בטומאה בשביל ק"צ אעפ"י שהן מכשירין אף היכא דאיכא טהורים למ"ד טומאה הותרה בצבור כדאמרינן בגמרא דאף המכשירין שלו הותרו וא"צ לאהדורי אטהרה

עוד כתב שם הג"א על קושיתו על התוס' מפרו של אהרן דליכא לתרץ ולומר דמש"ה בפסח טומאה רק דחויה ולא הותרה משום די"ל תשלומין בפסח שני דהא צבור לא עבדי בשני ואם לא יעשו בראשון א"כ אין לו תשלומין ע"ש והנה להתוס' לשיטתייהו שפיר י"ל כן שהרי כתבו בפסחים (ע"ו ע"ב) על מה דאמרינן שם דחגיגה אע"ג דאתי בכנופיא כיון די"ל תשלומין לא דחי שבת ומדלא דחי שבת לא דחי טומאה וכתבו בתוס' שם דלא גרסינן משום די"ל תשלומין דלאו בהכי תליא דהא פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה ע"ש ואע"ג דפסח דוחה טומאה הוא כשהציבור טמאים וא"כ אי"ל תשלומין דהא ציבור אינו עושה את השני ומוכח דס"ל לתוס' דמ"מ כיון דכל יחיד ויחיד י"ל תשלומין בשני חשיב פסח י"ל תשלומין ואע"ג דהתוס' הוכיחו שם מפסח דאף אם י"ל תשלומין מ"מ דוחה את הטומאה ולא כמ"ש רש"י ז"ל שם דכל שי"ל תשלומין