מקדש דוד חלק ב קמג

הכנורות ושאר כלי שיר הוא דאורייתא שכתב בסוכה (נ' ע"ב) ז"ל עיקר שירה שק"צ טעון שיר מן התורה כדאמרינן בעירוכין מכמה מקראות וסבר ר"י עיקר השיר אינו אלא א"כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא כו' עכ"ל וצ"ל משום דלמ"ד עיקר שירה בכלי בעינן בסומי קלא וזה הוי רק אם יש שם כל הנך כלי שיר ובמנין המפורש אבל ביש שם ט' כנורות דסגי בהכי רק דמוסיפין עד עולם יש לחקור אם הותר לקשור נימא בשבת או אפשר דאף בלא קשירת נימא ג"כ אין מתירין בשבת רק ט' כנורות דאין מתירין שבות יתירה והנה הרמב"ם ז"ל בההיא דקושרין נימא בשבת סתם לה ולא כתב דמיירי שאין שם ט' כנורות ונראה לומר דכל דבר שאין לו שיעור למעלה במצותו יכול לעשות בשבת כמה שירצה ואף דצריך לעשות מלאכה בשבת ולא אמרינן שיעשה פחות ול"ד לההיא דפ' ר"י דעומר בא בחול מה' סאין ובשבת מ"ג כדי למעט מלאכת שבת דהתם בין כך ובין כך אין מקריבין רק עשרון רק שיהיה מנופה יותר אבל הכא אם עושה השיר ביותר כנורות הכל הוא מן המצוה יכול לעשות בכמה שירצה וראיה לזה מקטורת לפמ"ש רש"י ז"ל בזבחים (ק"ט ע"ב) דשיעור פרס הוא מדרבנן ומדאורייתא סגי בכזית איך מקטירין בשבת פרס וע"כ דאף מדאורייתא מותר להקריב פרס בשבת כיון דמדאורייתא אין לו שיעור למעלה רק שלא יפחות מכזית דאין הקטרה פחותה מכזית יכול מדאורייתא להוסיף ולהקטיר בשבת כמה שירצה וכן בירושלמי יומא (פ"ה הלכה ה') אמרינן דיכול להגריל על ג' שעירים בב"א ליתן מאחד מהם בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב אף בלא נשפך הדם וכן להתכפר בג' פרים לתת מאחד בין הבדים ומאחד על הפרוכת כו' [ואיבעי לן התם אי צריך ליתן כל השירים ליסוד או רק מן אותו שגמר בו הכפרה] ואיך יכול לעשות כן ביוה"כ לעשות מלאכה ולשחוט ג' פרים וג' שעירים היכא דאפשר באחד ואף הידור מצוה ליכא בזה ומוכח ג"כ כיון דיכול להתכפר בג' פרים וג' שעירים לתת מאחד על הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב יכול לעשות כן אף ביוה"כ

והנה לפי מה שהוכחנו דבמכשירין עבדינן טצדקי כדי למעט באיסור שבת יש לעיין בחביתי כ"ג דלישתן ועריכתן דוחות את השבת ולאו דוקא לישתן ועריכתן דאף להחם חמין לרבוכה היינו להחליט בהם החביתין ג"כ דוחה שבת כדאמרינן בירושלמי ר"ה (פ"א הלכה ח') דאיבעי לן דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה ופשטינן מההיא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין דבין בחול ובין בשבת כן ע"ש והיינו להחם חמין לרבוכה כדאמרינן בתמיד והא אפשר לעשות טצדקא ליטול מים שכבר נתבשלו מע"ש ואם אח"כ יחם אותם לחליטה אין בישול אחר בישול ואפשר דעבדינן כן וזה דמייתינן בירושלמי דמכשירין דוחין ליל שבת הוא מהבערה שצריך להחם אותם אך מ"מ לא שמענו שצריך לשנות בשבת מבחול ועוד בלחם הפנים ושתי הלחם דאמרינן בגמרא דאי תנור מקדש דוחות את השבת דאי אפשר לעשותו בחול משום דיפסלו בלינה הא ע"י טצדקא אפשר לבטל מלאכת שבת דהא חזינן דאפשר לחלק האפיה ולעשותה בב' פרקים כדאשכחן גבי חביתי כ"ג דאופה ומטגן וחוזר ואופה ולפי מה שהביאו התוס' שבת (כ' ע"א) מהירושלמי דבלחם הפנים צריך קרימה יותר מלענין מלאכת שבת ולפמ"ש התוס' מעילה גבי שתי הלחם ולחם הפנים קרמו פניהם בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום כו' דאין התנור מקדש אא"כ קרמו פניה כל השיעור הצריך ללחם הפנים משום דאין כ"ש מקדשין אלא כשנעשה כל הצריך בכ"ש א"כ אפשר לאפות מע"ש שיעור אפיה של שבת ולא יפסל בלינה ואח"כ יגמור האפיה בשבת ואי משום הבערה בתנור הא ע"כ בלבד זה צריך להבעיר התנור בשביל החביתין דצריכין אפיה ויגמור אז גם הקרימה ואף אם אי אפשר לעשותן בהבערה אחת סוף סוף אם יעשה כן הרי ימעט באיסור שבת ובמכשירין עבדינן טצדקא אף למעט באיסור כמו שהוכחנו לעיל אך לא מצינו שיהא צריך לעשות כן

ג) הנה ממ"ש רש"י ז"ל מנחות (ע"ב ע"ב) דזה דשחיטה דוחה את השבת הוא משום דאי אפשר לעשותה מע"ש נראה דאין חילוק בין מכשירין להקרבה עצמה וכל דאפשר לעשותה מע"ש בין מכשירין ובין הקרבה עצמה לא דחי ואם אי אפשר לעשות מע"ש שניהם דוחים אך לפ"ז תקשה מה דאמרינן במכילתא ר"פ ויקהל שיכול שיהא בנין ביהמ"ק דוחה שבת מק"ו מה עבודה שבאה מכח מכשירין דוחה את השבת מכשירי עבודה שהעבודה באה מכחן אינו דין שידחו ת"ל ויקהל משה כו' והלא באמת אין חילוק בין עבודה למכשירין דאם אי אפשר לעשותן שניהם דוחין ואם אפשר לעשותה מע"ש שניהם אין דוחין ונראה דהנפקותא בין מכשירין לגוף עבודה הוא לפי מה דאמרינן בירושלמי שבת (פי"ט ה"א) דמקשינן לר"ע דאמר כל מלאכה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת אלא מעתה מזבח שנפל בשבת יהא מותר לבנותו בשבת מדין מכשירי עבודה דהא אי אפשר לבנותו מע"ש ומשנינן מין מזבח אפשר לבנותו מע"ש ע"ש היינו אע"ג דהשתא אי אפשר לבנותו מע"ש כיון שנפל בשבת מ"מ כיון דמזבח בעלמא אפשר לעשותו מע"ש חשיב מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"כ בזה איכא נפקותא בין מכשירין לעבודה עצמה דבעבודה עצמה אע"ג דשם אותה עבודה בעלמא אפשר לעשותו מע"ש כיון דעכ"פ השתא אי אפשר לעשותו מע"ש דוחה את השבת כגון אם כיבה הרוח אש של מערכה בשבת דוחה שבת ולא הוי כמזבח שנפל בשבת אע"ג דמערכה בעלמא אפשר להדליקה מע"ש וכן במנורה דאמרינן במנחות דנר שכבה מדשנה ומדליקה ופי' רש"י ז"ל דהיינו נר שכבה בלילה וה"נ בשבת ואע"ג דהדלקת הנרות בע"ש היא מבעוד יום מ"מ אם כבתה מדליקה ולא הוי כמזבח שנפל בשבת דלא דחי

בתמורה (י"ד ע"א) מוכיח ר"מ דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה שבת ואינו תלוי בקרבן צבור מפרו של אהרן דקרבן יחיד הוא ודוחה שבת ויש לעיין מאי ראיה דילמא שאני התם כיון דהפר מעכב את השעיר שהוא קרבן צבור א"כ הפר הוא מכשירין של השעיר והוא מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש א"כ דוחה שבת בשביל השעיר מיהו בפסחים (ס"ו ע"א) כתב רש"י ז"ל דזה דההזאה לא דחי שבת אע"ג דאי אפשר לעשותו מע"ש משום דההזאה לאו מגופיה דפסח הוא ולא כתיב ביה מועד עכ"ל והיינו אע"ג דמכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת הוא דוקא מכשירין שהם לההקרבה עצמה אבל לתקן האדם שיהא ראוי להקרבה אע"ג דאי אפשר בלא זה לא דחי ה"נ י"ל בפר אע"ג דמעכב את השעיר מ"מ כיון דאין זה צורך הקרבה עצמה של השעיר רק שיהא השעיר ראוי להקרבה מכשירין כאלו לא דחו שבת מיהו בירושלמי פסחים שם אינו כדברי רש"י ז"ל דמקשינן התם אמאי אין הזאה דוחה שבת הא אי אפשר לעשותה מע"ש ומתרצינן מין הזאה אפשר לעשותה מע"ש היינו כיון דבעלמא אפשר לעשות הזאה מע"ש אף כשחל שלישי ושביעי שלו בשבת חשיב מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"כ הכא בפר ושעיר של יוה"כ דלעולם צריך להקריב הפר ביום שמקריבין השעיר א"כ הוי מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש

ובעיקר מ"ש רש"י ז"ל דהזאה לא דחי שבת משום דלאו מגופיה דפסח הוא יש לעיין דמ"ש מלהחם חמין לרבוכה דדוחה שבת כדאמרינן בירושלמי ובן לוי