מקדש דוד חלק ב קלב

דדישון מזבח הפנימי הוא מעבודות הלילה וכל עבודות הלילה לא היה עושה כ"ג וזה דאמרינן בגמרא דסידור ב' גזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי היינו דלא מטרחינן ליה לעשות הדישון בלילה אבל אם עשה בלילה הרי זה זריז ע"ש והנה יש לעיין דישון מזבח הפנימי בין הערבים אמאי לא היתה בכ"ג דהא קתני (ביומא ע') רק נכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהיטיב את הנרות ואילו דישון מזבח הפנימי לא קתני התם והנה התוס' יומא (ל"ג ע"א) ד"ה אפילו כתבו דדישון מזבח הפנימי היה רק פעם אחד ביום היינו דבין הערבים לא היה כלל דישון מזבח הפנימי אך הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בסוף תמיד כתב ז"ל ודע שבין הערבים אי אפשר ג"כ בלא דישון מזבח הפנימי ובלא דישון מנורה כמו שזכרנו בבקר כו' עכ"ל ויש לעיין אמאי לא היה דישון מזבח הפנימי של בין הערבים בכ"ג הא בזה לא שייך כל התירוצים שהרי זו העבודה היא אחר תמיד ש"ש והיא ודאי מעבודת היום שהרי צריכה להיות בין קטורת ש"ש לקטורת בין הערבים וצריך לדחוק כיון דדישון מזבח הפנימי בשחרית אפשר בלילה ואינו בכ"ג אף של ערבית אינה בכ"ג ולפמ"ש אתי שפיר דהטעם משום דדישון מזבח הפנימי ודישון המנורה צריכה להיות בב' כהנים משום פומבי אף ביוה"כ כן א"כ ה"נ בין הערבים כיון דהכ"ג היה מטיב את הנרות כדקתני נכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהיטיב את הנרות א"כ דישון מזבח הפנימי היה עושה אחר דלהרמב"ם ז"ל אין חילוק בין הטבת הנרות ש"ש לשל בין הערבים]

הנה יש לחקור בסידור ב' גזרי עצים של בין הערבים אם היתה בכ"ג דלהשיטות דכל עבודות שלפני התמיד לא היו בכ"ג א"כ סידור ב' גזרי עצים של שחרית לא היו בכ"ג אלא של בין הערבים כיון שהם לאחר התמיד היו בכ"ג או כיון דשל שחרית לא היו בכ"ג אף בין הערבים לא היו בכ"ג אך נראה דאפילו אי נימא שהיו בכ"ג אין הכ"ג מסדר הב' גזירים אלא אחד מהם כיון דבסידור ב' גזרי עצים בין הערבים הקפיד הכתוב בפי' שיהיה בב' כהנים דכתיב וערכו כדאמרינן ביומא (כ"ו ע"ב) ל"ש שיהיה ביוה"כ בכהן אחד וכן יש לחקור בתקיעות שבשעת נסכים דבעינן כהונה דכתיב ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות ואמרינן בספרי ובירושלמי דכהן בע"מ פסול לתקיעות כמו לעבודות אם ביוה"כ היה הכ"ג תוקע ובזה נראה ג"כ דאף אם היה הכ"ג תוקע גם כהן אחר תוקע עמו דהתקיעות מצותן להיות בשני כהנים כדאמרינן בסדר תמיד ב' כהנים עומדים על שלחן החלבים וב' חצוצרות בידם כו' ומשום דכתיב ובני אהרן הכהנים כו' אף ביוה"כ הם בשנים עוד אפשר דבדבר שהקפידה התורה בפי' שיהיה בשנים אינו שייך כלל שיהיה ביוה"כ בכ"ג כיון דכל העבודה אי אפשר להיות בכ"ג דבעינן שנים ליכא דין כ"ג כלל בזו העבודה ומש"ה התקיעות וכן סידור ב' גזרי עצים בין הערבים לא היו בכ"ג דלא אשכחן שהיה הכ"ג עושה אותן

אמרינן ביומא (ט"ז ע"ב) בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא את אימוריהם כו' היינו דהקריעה והוצאת האימורים היתה בכ"ג וכ"כ הרמב"ם ז"ל שהיתה בכ"ג ויש לעיין למה היתה צריכה להיות בכ"ג ונראה משום דהפשט ונתוח עבודה היא אלא שכשרה בזר דהא ביומא (כ"ז) מצרכינן קרא להפשט ונתוח שכשרה בזר ותוס' יומא (מ"ו ע"ב) כתבו דהפשט וניתוח הוי עיקר כפרה טפי מנתינת אש ע"ש והוי כמו שחיטה ובלילה שהן עבודות הכשרות בזר מ"מ ביוה"כ אף עבודות הכשרות בזר ג"כ צריכות להיות בכ"ג דהא אפילו שחיטת התמיד צריכה להיות בכ"ג מיהו יש לעיין אמאי בהפשט ונתוח של התמיד לא שמענו שצריכה להיות בכ"ג ומ"ש מקריעה והוצאת אימורים דצריכה להיות בכ"ג דאי לא היה צריך להיות דוקא בכ"ג לא היו מיגעין אותו בתוספת עבודה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ה ואפשר דרק בעבודות היום דצריכה כ"ג מדאורייתא אף הנתוח צריכה להיות בכ"ג אבל בהתמיד דכל עצמו שצריך להיות בכ"ג אינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' והראשונים ז"ל על הפשט ונתוח לא גזרו וצ"ע בזה (כתב המלחמות ביומא דהפייס הרביעי שהיה ביוה"כ היה על אברים שנתותרו מבערב דאינן בכ"ג ע"ש וק"ל איך היה פייס ע"ז ביוה"כ דעל האיברים של ערב יוה"כ כבר היה הפייס עליהם בערב יוה"כ שחרית מי יקטיר אותם וכי מפני שנתותרו בטל הפרים עליהם ואע"ג דהכא מיירי בערב יוה"כ שחל להיות בשבת כמ"ש המלחמות שם דבלא"ה אין חלבי חול קרבין ביוה"כ ואמרינן ביומא דבשבת היה פייס גם בין הערבים מפני שהמשמורות מתחלפות מ"מ הפייס היה קודם תמיד של בין הערבים שהוא עדיין ערב יוה"כ ואיך יתכן שהיה זה הפייס ביוה"כ עצמו וצ"ע]

ב) אחר עבודת התמיד בא לו אצל פרו וסומך ב' ידיו עליו ומתודה כדאמרינן ביומא (ל"ה ע"ב) והנה יש לעיין סמיכה זו מה טיבה ואין לומר שהיא בכלל הוידוי דוידוי הוא ע"י סמיכה דהא (בזבחים מ') מצרכינן קרא דפר יוה"כ טעון סמיכה דאמרינן שם לפי שלא למדנו לפר יוה"כ לסמיכה ולשירי הדם מנין ת"ל כן יעשה ובת"כ מפקינן מדכתיב וסמך ידו על ראש הפר לרבות פר יוה"כ לסמיכה ואם זהו בכלל הוידוי א"כ ל"ל קרא הא וידוי בהדיא כתיב בפר יוה"כ ומוכח דאפשר לוידוי בלא סמיכה א"כ כיון דזה דפר יוה"כ טעון סמיכה הוא משום דמרבינן מקרא דטעון סמיכה א"כ יהא טעון סמיכה אחת כשאר קרבנות ולמה טעון ב' סמיכות בוידוי ראשון ובוידוי שני דרק בוידוי שני לבד יהא טעון סמיכה שאז הוא קודם השחיטה ועוד כיון דקי"ל תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא א"כ הסמיכה הראשונה אינה סמיכה כלל דאינה תיכף לשחיטה

ועוד קשה דביומא (נ') שקלינן וטרינן אי פר יוה"כ קרבן יחיד או קרבן ציבור תפשוט דקרבן יחיד הוא מדטעון סמיכה דהא גמרינן מקראי לפר יוה"כ לסמיכה וגמירי דרק ב' סמיכות בציבור דהא מינה ילפינן דזבחי שלמי ציבור אין טעונין סמיכה דגמירי רק ב' סמיכות בציבור וצע"ג

ונראה לומר דלעולם הסמיכה היא פרט בהוידוי וזה דאצטריך קרא לרבות פר יוה"כ לסמיכה היינו דאית ביה גם דין סמיכה כשאר קרבנות ונ"מ דאי בשביל הסמיכה של הוידוי היה יכול לעשות הב' וידוים והשחיטה לעשות אח"כ אך כיון דאיכא קרא דפר יוה"כ טעון ג"כ סמיכה כשאר קרבנות א"כ תיכף אחר הוידוי השני צריך לשחוט דלדין סמיכה בעינן תיכף לסמיכה שחיטה ואם ישחוט אח"כ יהיה צריך עוד הפעם לסמוך עליו ולפ"ז לסמיכה הראשונה אין דין סמיכה גמורה עליה והטעם דסמיכה הוא צורך הוידוי נראה משום דצריך להתודות על הפר ובלא סמיכה מה שעומד אצלו ומתודה אינו ניכר שהוא וידוי על הפר ואפשר דהסמיכה הראשונה א"צ להיות בכל כחו דאינה סמיכה גמורה רק שיהא הוידוי על הפר ולפ"ז י"ל בשעיר המשתלח למ"ד דוידוי שעיר המשתלח מעכב הסמיכה ג"כ מעכבת ואע"ג דבעלמא סמיכה אינה מעכבת שאני הכא דהסמיכה הוא צורך הוידוי ובלא"ה אין זה וידוי על השעיר וכיון דהוידוי מעכב ה"נ הסמיכה

בירושלמי יומא (פ"ו ה"ב) איבעי לן נתודה על הפר ושחטו ונשפך הדם ואת אמר צריך להביא פר אחר צריך להתודות עליו פעם שניה או כבר יצא בוידוי של ראשון ע"ש והנה מלשון הירושלמי נראה דמיירי שלא נתן עדיין מן המתנות כלל רק נתודה ושחטו ונשפך הדם ונראה דהאיבעיא היא היינו אם הוידוי חשיב כמו