מקדש דוד חלק א צב

והנה בזבחים שם אמר ר"א פיגל באלל נתפגלה מוראה ופי' רש"י ז"ל דאלל הוא גיד הצואר ושל עוף ראוי לאכילה הוא דרכיך עכ"ל והנה אי נימא דזה דאין מפגלין בגידים הוא אפילו למ"ד יש בגידים בנ"ט מ"מ לאו גופא דזבחא הוא י"ל שפיר דבעוף דרכיך טפי הוי כבשר ממש והו' גופא דזבחא אבל אי נימא דס"ל אין בגידים בנ"ט קשה דמאן דס"ל אין בגידים בנ"ט אף בעוף כן כדאמרינן בביצה ז' ע"א והאוכל מנבלת עוף הטהור מן העצמות מן הגידים כו' טהור ופי' רש"י ז"ל דס"ל אין בגידים בנ"ט ע"ש ומוכח דמאן דס"ל אין בגידים בנ"ט אף בעופות כן והטעם למ"ד דיש בגידים בנ"ט ומ"מ אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא דלא חשיב גופא דזבחא י"ל משום דלאו בשר הם דרק הבשר חשיב גופא דזבחא וכדאמרינן בירושלמי שהביאו התוס' בחולין ע"ז ע"א ד"ה אל דגידים שסופן להתקשות אע"ג דהשתא רכיכי וראוים לאכילה ס"ל לר"ל דאין נמנין עליהם בפסח ואע"ג דס"ל לר"ל דאזלינן בתר השתא דס"ל דעור הראש של עגל הרך לוקין עליו דאזלינן בתר השתא ומשום דבשר אמר רחמנא ולא גידים ע"ש דגידים אף דראוים לאכילה מ"מ אינם בכלל בשר

מיהו אי נימא דזה דגידים אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא לד"ה הוא ואף למ"ד יש בגידים בנ"ט ומשום דלגבי פיגול נותר וטמא בעינן אכילה חשובה ובנותר וטמא בעינן אכילה חשובה יותר כמ"ש תוס' זבחים ל"ה ע"ב ד"ה הא לענין שליל א"כ תקשה לר"י דס"ל דנמנין על הגידים בפסח א"כ טמא אמאי נדחה לפסח שני דזה דטמא נדחה לפסח שני הוא רק משום דאינו ראוי לאכילה דהא שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואמאי אינו ראוי לאכילה הא יכולים לימנות על הגידים דיוצאים ידי חובתם בפסח ומשום טומאה ליכא על הגידים דהא אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא ומזה יש להוכיח דכל הני מתנייתי בזבחים דחשיב גידים בהדי עצמות כגון לענין פיגול נותר וטמא ולענין דאם פירשו לא יעלו הכל למ"ד אין בגידים בנ"ט אבל למ"ד יש בגידים בנ"ט חשיבי כבשר לכל דבר

ובעור ההוא דרכיך כגון עור האליה אמרינן בזבחים כ"ח ע"א דחשיב לפגל בין באכילה בין בהקטרה ואם חישב בעולה להקטיר כזית מעור האליה למחר הוי פיגול דחשיב כבשר וכ"ש שחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא וכן עור בית הפרסות כדאמרינן שם ומוכח שאלו העורות אינן בכלל הפשט כלל ובעולה מקריבין אותן יחד עם הבשר ובחולין קכ"ב ע"ב פליגי רב ור"ח בעור בית הפרסות דרב אמר עור בית הפרסות ממש ור"ח אמר רכובה הנמכרת עם הראש ופי' רש"י ז"ל שם רכובה הנמכרת עם הראש כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכין בשעת הפשט הבהמה עכ"ל היינו אותה הרכובה שאין מפשיטין אותה רק חותכין בשעת הפשט הבהמה ולר"ח ע"כ גם בעולה אין מפשיטין כל הרכובה התחתונה כיון דעור בית הפרסות דינו כבשר גם לענין הקרבה כדאמרינן בזבחים וע"כ אינה בכלל הפשט והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בתמיד פ"ד דבשעת הפשט היה נוקבו מתוך ערכובו שהוא הארכובה כמה שפי' המפרשים ז"ל שם] ותולה ומפשיט ע"ש ולפי שההפשט היה מתחיל מן הארכובה ולמטה ואתי שפיר ג"כ דבידים ורגלים ודפנות אמרינן שם דבשעת הולכת אברים לכבש היו בית עורן לחוץ מפני כבוד של מעלה כדי שלא יראה החתך ובכרעים לא קתני שם בית עורן לחוץ ומפני שהכרעים שהן הארכובה התחתונה [וכמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל שם] לא היו בכלל הפשט ולא שייך בהו בית עורן וי"ל דאפילו לרב דס"ל דבית הפרסות ממש לענין עורותיהן כבשרן מ"מ לענין הפשט מודה דכל הארכובה התחתונה לא היתה בכלל הפשט ומשום שא"צ להפשיט בעולה יותר משדרך להפשיט בחולין ובחולין אין דרך להפשיט רכובה התחתונה כמ"ש רש"י ז"ל שחותכין הרכובה התחתונה בשעת הפשט הבהמה ולענין לחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא נראה דתליא בפלוגתא דרב ור"ח דלרב רק על עור בית הפרסות ממש דחשיב כבשר חייבין משום פיגול נותר וטמא ולר"ח חייבין על עור של כל הרכובה התחתונה

ולענין עור הראש של שור הגס דאינו כבשר מ"מ נראה דחייבין עליו בעולה משום פיגול נותר וטמא דנראה דאותו העור חשיב גופא דזבחא משום דעור הראש קרב בהדי הראש דעור הראש אינו בכלל הפשט כדאמרינן בחולין כ"ז מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשעת שחיטה] א"כ חשיב כבשר לענין הקרבה וחייבין משום פיגול נותר וטמא וזה דאינו ראוי לאכילה לא אכפת לן לענין פיגול נותר וטמא דהוי כעצים ולבונה דלרבנן חייבים עליהם משום נותר וטמא כיון שהם גוף הקרבן והנה אמרינן בזבחים ל"ה ע"ב דצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים לא מפגלין ולא מתפגלין ואין חייבין עליהם משום פנו"ט ומשום דאם פירשו ירדו וכמ"ש רש"י ז"ל שם ויש לדייק מדחשיב במתני' זבחים פ"ה ע"ב כל אלו שאם פירשו ירדו וחשיב צמר שבראשי כבשים כו' ולא קא חשיב ג"כ עור הראש מוכח דדוקא הצמר שבראש אם פירש ירד אבל העור עצמו אם פירש לא ירד וממילא מתפגל כמו הבשר ונראה הטעם דעור הראש אם פירש לא ירד משום דבכל מקום העור הולך אחר הבשר ומתבטל לבשר כדאמרינן בזבחים, ק"ג ע"ב דבכל מקום העור מהלך אחר הבשר חוץ מן העולה שנאמר בה והפשיט את העולה ע"ש א"כ כיון שהראש לא היה בכלל הפשט א"כ הוא כמו בכל מקום שהעור הולך אחר הבשר ודינו לענין הקרבה כבשר ממש ולפ"ז נראה דבעולה פסולה שאינה בכלל הפשט כדאמרינן בזבחים פ"ה ע"א דאותה אמר רחמנא כשרה ולא פסולה ובשעלתה למזבח דלא תרד אינה טעונה הפשט אם פירש העור ג"כ לא ירד דהעור חשיב בה כמו בשר כיון דלא הצריך הכתוב בה הפשט (והנה בתמורה ל"א ע"ב אמרינן אפילו למ"ד יש מעילה בגידולי קדשי מזבח הנ"מ בגידולין דחזו להקרבה אבל גידולין דלא חזו להקרבה לא וחקרו שם בתוס' איזו גידולים הם ראויין להקרבה וכתבו דאין לומר בולדות קדשים דולדות לאו מדין גידולין קדושים וכתבו דגידולין דחזי להקרבה הוא דם דחשיב ג"כ גידולין ע"ש והנה יש לעיין אמאי לא נוקמי בצמר שבראשי כבשים שהם עולין למזבח ויש בהם מעילה כמו בעצמות דרק אם פירשו קודם זריקה או לאחר זריקה אין בהם מעילה ואם הקדיש רחל גזוזה ונטענה הצמר הוא גידולין הראויין למזבח ויש בהם מעילה]

ובשליל דאמרינן ג"כ שם דאין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא וכתבו התוס' שם ל"ה ע"א ד"ה פיגול בזבח דע"כ מיפסיל בלינה וכדאמרינן בתמורה דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דנאכל אלא ליום ולילה והקשו התוס' שם מהא דאמרינן בת"כ דאימעיט שליל מנותר ומשמע דאינו נפסל בלינה ותי' דלעולם מיפסיל בלינה ובת"כ ממעטינן לה רק משריפה אם נפסל בלינה ע"ש ונראה דלפ"ז ע"כ גם לאו דבל תותירו ליכא בשליל דא"כ משכחת לה מלקות בלאו דבל תותירו בשליל דלא הוי ניתק לעשה דליכא מצות שריפה מיהו בלא"ה יש לעיין לר"י דס"ל בפסחים כ"ח דאשם תלוי וחטאת העוף