מקדש דוד חלק א צ

ואע"ג דבר אכילה הוא מקרא ממעטינן ליה מנותר א"כ שפיר י"ל דאף מפסול נותר ממעטינן

ועוד על מה שהביאו התוס' ג"כ מלבונה לר"ש דאין חייבים משום נותר ומ"מ מיפסל בלינה יש ג"כ לעיין הא לבונה מתיר הוא ואינו נפסל בלינה כ"א בשקעה"ח כדם דמפקינן לה מקרא דביום הקריבו את זבחו א"כ מה קושיא מלבונה דאפשר דאה"נ דבלאו קרא דביום הקריבו את זבחו לא היתה לבונה נפסלת בלינה כיון שאין חייבין עליה משום נותר כמו דם רק עתה דכתיב ביום הקריבו את זבחו דמרבינן דאף דם שאין חייבין משום נותר מ"מ נפסל א"כ ה"נ לבונה דהא לבונה ודם מחד קרא נפקינן וא"כ מה שייך להקשות מלבונה

ובענין פסול לינה מצינן בזבחים כ' תקנה למים שלא יפסלו בלינה ע"י זה דמשיקן למעין ופי' רש"י ז"ל שם הטעם דכיון דמחברן למעין בטלה קדושתן ע"ש והנה לפ"ז יש לחקור אם כבר נפסלו המים בלינה אי מהני השקה לבטל פסולן ואפשר דלא מהני זריעה להקדש לענין פסול לינה כמו לענין טומאה

ד) וכל הדברים הנפסלים בלינה חוץ מן הדם חייבים עליהם משום נותר ואך בזה יש חילוק דדברים שי"ל מתירים חייבים משום נותר משקרבו מתיריהם ושאין להם מתירים משקדשו בכלי דזהו המתיר שלהם והנה אם היה לקרבן פסול אחר ונפסל ג"כ בלינה אי חייבים עליו משום נותר אמרינן בכריתות י"ד ע"א דפיגול ונותר בחדא בהמה ליכא ופי' רש"י ז"ל דפיגול אינו אלא בד' עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזייה לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עליה נותר עכ"ל והיינו דנותר לא שייך אלא בדבר שהיה ראוי לאכילת אדם או לאכילת מזבח ואח"כ נפסל בלינה אבל בדבר שמעולם לא היה ראוי מחמת פסולו לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא שייך בו נותר והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ח מהל' פסה"מ ז"ל אי אפשר שיתחייב על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר שפיגול הוא שנפסל במחשבת הזמן ואין עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל עכ"ל

והנה ראיתי בתוספתא פ"ה דזבחים ז"ל אי אפשר לומר פיגול נותר וטמא מזבח אחד שאין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים עכ"ל ונראה פי' התוספתא לפי שאין חייבים על פיגול נותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים א"כ לא משכחת לה פיגול נותר וטמא בחד זבח לפי שזריקת פיגול לא שמה זריקה ונהי לענין פיגול עצמו מהני זריקת פיגול כדאמרינן בזבחים מ"ב ע"ב מיהו לענין נותר וטמא אין זריקת פיגול זריקה וחשיב כקודם זריקה דאין חייבים משום נותר וטמא וכן הוא מדברי הש"ס מנחות כ"ה דאמרינן שם דפיגול אין חייבים עליו משום טמא משום דבעינן ניתר לטהורים והתם ע"כ ג"כ הטעם דמחוסר זריקה דהא אמרינן שם דבשר שנטמא קודם זריקה חייבים עליו לאחר זריקה משום טמא אע"ג דלא ניתר לטהורים ומשום דהציץ מרצה וכן בבשר שיצא לפני זריקה חייבים לאחר זריקה משום טמא אע"ג דלא ניתר לטהורים משום דזריקה מועלת ליוצא ע"ש ומוכח דזה דבעינן ניתר לטהורים היינו רק שתהני להו זריקה וא"כ בפיגול דאין חייבין משום טמא הטעם דליכא זריקה וכדברי התוספתא

אך בדברי הש"ס בכריתות שם מוכח דלא ס"ל כהתוספתא דאי הטעם דלא משכחת פיגול ונותר בחד קרבן הוא משום דמחוסר זריקה, א"כ איך אמרינן שם דמשכחת פיגול ונותר בחד קרבן כגון שהעלה אבר אחד לגבי מזבח ומשלה בו האור דפקע פיגולו ונעשה נותר ואי הטעם משום דמחוסר זריקה מה מועיל שמשלה בו האור ופקע פיגולו וע"כ צ"ל דסוגיא דהש"ס דכריתות והתוספתא והש"ס דמנחות פליגי וס"ל להש"ס בכריתות דזריקת פיגול חשיב זריקה לקבוע בנותר ואין חסרון מצד זריקה והטעם דליכא פיגול ונותר בחד קרבן הוא כמה שפי' רש"י ז"ל דנותר הוא רק כשהיה ראוי ונתותר אבל אם לא היה ראוי מעולם לא שייך נותר וא"כ באבר שפקע פיגולו מיניה ע"י שמשלה בו האור כיון דנעשה ראוי להקרבה שייך בו אח"כ נותר

ובזה מתיישב מה שהקשו התוס' בכריתות שם ד"ה ונותר ופיגול בחד קרבן ליכא והקשו דמשמע דאי חל נותר אפיגול הו"ל למתני ה' חטאות ותימה הלא לא משכחת ה' דהאוכל קדשים בטומאת הגוף לא מחייב אפיגול לפי שאין ניתר לטהורים שלא היתה לו שעת הכושר והו"ל למימר נותר ופיגול וטומאה בחד בהמה לא משכחת לה עכ"ל והיינו ההיא דמנחות כ"ה דעל פיגול אין חייבים משום טמא דלא ניתר' לטהורים אך כפי מה שהוכחתי דהסוגיא דכריתות והסוגיא דמנחות ע"כ פליגי וס"ל להסוגיא דכריתות דזריקת פיגול שמה זריקה לענין לקבועי בנותר וא"כ ה"ה לטמא וא"כ שפיר מקרי ניתר לטהורים כמו ביצא קודם זריקה כיון דזריקה מועלת ליוצא והנה הרמב"ם ז"ל דפסק כרב גידל דזריקת פיגול לא שמה זריקה א"כ שפיר פירש הטעם דלא משכחת פיגול ונותר בחד קרבן משום דהקרבן לא נרצה כלל והיינו דמחוסר הרצאה דלא קרבו מתיריו וכהתוספתא דחשיב כמו קודם זריקה ודוק

והנה לפמ"ש רש"י ז"ל דמש"ה לא משכחת פיגול ונותר בחד קרבן דמשום נותר לא מחייב רק על קרבן שראוי להקרבה ונפסל יש לחקור אי בעינן דוקא שיהא על הקרבן מצות הקרבה או כל שלא היה איסור להקריבו ג"כ שייך אח"כ נותר והנה לפמ"ש תוס' זבחים פ"ו ע"א בחד תירוצא דזה דאמרינן דכל הפסולים שהעלן למזבח ומשלה בהם האור דפקע איסור מהם היינו רק דליכא איסור אבל מצות הקרבה ליכא בהו ע"ש א"כ איך אמרינן הכא בכריתות דמשכחת לה פיגול ונותר בחד קרבן כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח ומשלה האור דפקע פיגולו מיניה ואח"כ נעשה נותר הא מצות הקרבה לא היה מעולם על האבר אף לאחר שפקע פיגולו מיניה ומוכח כיון דלאחר שמשלה בו האור ליכא איסור להעלות האבר יכול האבר אח"כ להעשות נותר

והנה התוס' בזבחים מ"ב ע"ב ד"ה הקומץ הקשו ל"ל למעוטי קומץ מפיגול מטעם דאי"ל מתירים תיפוק דלא משכחת לה פיגול בקומץ דקודם הקטרת הקומץ לא שייך פיגול דבעינן שיהא קרב המתיר כמצותו ואי לאחר שהקטירו ומשלה בו האור א"כ פקע פיגולו ע"ש ונראה לענ"ד לומר דמשכחת לה שפיר לפי מה דקי"ל כרבנן דאין מפגלין בחצי מתיר ואי מפגל בחצי מתיר מדאורייתא הקרבן כשר לגמרי דאמרינן במנחות י"ד ע"ב א"כ משכחת לה שפיגל בקומץ בהקטרה ומשלה בו האור דהוי הקטרה ולא שייך עתה שיפקע פיגולו ממנו כיון דעדיין לא פיגל בלבונה והו"ל חצי מתיר ולא נעשה עדיין פיגול כלל דהקומץ כשר עדיין מדאורייתא ואח"כ פיגל בלבונה וחל עתה הפיגול אף על הקומץ ומש"ה אצטריך קרא דעל קומץ אין חייבים משום פיגול דהרי קרבו כל מתיריו ומשום פקע פיגול ליכא ולר"מ דס"ל דמפגלין בחצי מתיר משכחת לה ג"כ בפשוטו כגון שהקטיר הקומץ בלא מחשבה כלל דלא שייך דלפקע פיגולו מיניה ואח"כ הקטיר הלבונה במחשבה דנעשה פיגול ומש"ה אצטריך למעוטי קומץ מפיגול דהרי קרבו כל מתיריו ולא שייך דלפקע פיגולו: