מקדש דוד חלק א פ

היינו במקדש בקדשים מחיים מה שראוי לחלקו אח"כ א"כ ס"ל דאף מחיים חשיב ממונו לקדש בו האשה

ובזה דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דחשבינן לה יאוש בעלים וחשיב ממונו של מוצאו יש לעיין הא סתם בהמה יש בה סימן ואמאי לא יהא חייב להכריז ויש לומר דהכא אי אפשר להכריז ג' רגלים כשאר אבידות דקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה א"כ ע"כ מקריבו קודם הרגל ואי אפשר להכריז דאין מכריזין אלא ברגלים אך בזה שכתב הרמב"ם ז"ל ואם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו יש לעיין למה צריך ליתן דמים ומצאתי בתוסי"ט שכתב דזה דהמוצא אוכלו הוא רק מדין שם דמיהן ומניחן כמו דבר שאינו עושה ואוכל וא"כ כשיבואו הבעלים צריך להחזיר להם הדמים (וזה דשם דמיהן לאלתר י"ל כיון דעכ"פ צריך להקריב הקרבן והנפקותא רק לאכילת הבשר ולזה י"ל דבשר בי טבחי משכח שכיחי ומש"ה שם דמיהן לאלתר] אך לפ"ז יש לעיין למה כתב הרמב"ם ז"ל אם יבא במקרה שיכיר בעליו אמאי לא יכריז כיון דדבר שיש בו סימן הוא ואין הבעלים מתיאשים ועוד מלשון הרמב"ם ז"ל ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיניו לא משמע שהוא מדין שם דמיהן אלא משמע דמשעת מציאה נעשה שלו ע"כ נראה לומר דהטעם דאינו מכריז ואע"ג דסתם בהמה יש בה סימן דפסחים קודם הפסח שאני והוי כמו מוצא חבית של יין לאחר שנפתחו האוצרות דאמרינן בב"מ כ"ג ע"ב דהרי הוא שלו והביא הש"מ שם הטעם דאע"ג דרושם הוי סימן כיון שנפתחו האוצרות אינו ידוע ממי נפל אם מן המוכר אם מן הלוקח ודמי למטבע דאין סימן למטבע ע"ש וה"נ בפסחים דקודם שחיטת הפסח עדיין אינו ברור הבעלים שלהם דהיו נמנין ומושכין ידיהם עד שישחט א"כ אי אפשר להחזיר בסימן דאפשר הוא מאותן שמשכו ידיהם ממנו וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו י"ל דהוא מטעם חשש יאוש שלא מדעת דאפשר שבא לידו קודם שהכירו הבעלים שנאבד ושיטת הרמב"ם ז"ל ביאוש שלא מדעת הוא לפמ"ש הש"ך ח"מ ר"ס ס"ק כ"ו ז"ל והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה עכ"ל ומש"ה המוצא אוכל בשר ואם במקרה יכיר הבעלים ישלם לו דמיו והנה כן יש לדייק בהא דאמרינן בפסחים ע' דסכין הנמצא בי"ד שוחט בה מיד כו' וכן קופיץ הנמצא ואיך מותר להשתמש בסכין או קופיץ הנמצא ואמאי לא יכריז וצ"ל דמיירי בסכינים וקופצים שאין בהם סימן כמו מחרוזות של קרדומות שכולן שוין ועוד אפשר לומר דבשעת הרגל בירושלים הוי מקום שהרבים מצוים שם מיהו אמאי לא פשטינן מהכא דהלכה כרשב"א אף ברוב ישראל וצ"ע בכ"ז

ובעיקר מה שהעליתי דבממון גבוה שייך קנינים ואם נתיאש יכול אחר לזכות בו הנה כן נראה ג"כ ממעשר שני לר"מ דממון גבוה ואינו יכול להקנותו לאחרים כדאמרינן בקידושין וכן נטע רבעי כדאמרינן שם מ"מ אפשר לזכות בו מן ההפקר כדמוכח מב"ק ס"ט דיכולים לזכות בכרם רבעי בשביעית מן ההפקר ועיין בתוס' שם ד"ה והצנועין וכן אמרינן שם דשל כרם רבעי בשביעית מציינין אותו בקזוזות של אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי כו' ומוכח דכרם רבעי בשביעית בר פדיון הוא ולא מצינו שום חולק ע"ז ויסבור דכרם רבעי בשביעית לא יהיה ראוי לפדיון ואע"ג דהפקר הוא ואיך יכולים לחלל של הפקר הא אף אם אינו ברשותו אי אפשר לחלל כדאמרינן שם וכ"ש אם אינו שלו וע"כ שזוכה בהן מן ההפקר ואע"ג דכרם רבעי ממון גבוה הוא מ"מ יכול לזכות בהן מן ההפקר אע"ג דלקנות מחברו אי אפשר כדאמרינן בקידושין נ"ד ע"ב

ג) אמרינן בתמורה ז' ע"ב לריה"ג דס"ל דבכור ממונו הוא ומקדשין בו את האשה דהנ"מ בבכור בזה"ז אבל בזמן שביהמ"ק קים דראוי להקרבה משולחן גבוה קא זכו ע"ש ופי' רש"י ז"ל שם דהיינו מהקטרת אימורים ואילך זוכה משולחן גבוה ע"ש ומוכח מזה דקודם הקטרת אימורים אף משולחן גבוה ג"כ לא זכו וכן מוכח שם בגמרא דמקשינן ע"ז ממתני' דאמר ריב"נ מה לי אם אינו מימר בחטאת ואשם שהרי אין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בחייו כו' ומקשינן מזה למאי דאמרינן דאין זוכה בו מחיים ומוכח דלפי מה דאמרינן דבכור בזמן שביהמ"ק קים אינו זוכה בו מחיים היינו אף אותה הזכיה שיש לכהנים בחטאת ואשם לית להו בבכור מחיים והיינו דאף משלחן גבוה לא זכו ביה מחיים והנה יש לעיין הא ע"כ לכ"ע בבכור גם מחיים יש לכהן איזה זכיה שהרי בכור ניתן לכהן מחיים וזוכה בו ואין בעה"ב יכול ליתני לכהן אחר וצ"ל דיש ג' מדרגות בזכיה ממון גמור ומשולחן גבוה קא זכי וזכיה עוד יותר קלושה לענין שאין הבעלים יכולים לתתו לכהן אחר ונראה דה"ה בחטאת ואשם אע"ג דמשולחן גבוה קא זכו רק לאחר הקטרת אימורים מ"מ מחיים אם נתנו לבית אב זה זכו ביה דא"י לשנותו לבית אב אחר וכדאמרינן בב"ק קי"א בנתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה זה זכה בשלו כו' דאע"ג דעדיין לא הקריבו כיון שבא לידם זכו ביה וא"י לשנותו לבית אב אחר והוי כמו בכור מחיים רק בכור ניתן לכהן אחד וחטאת ואשם לכל בית אב והנה מהירושלמי שהבאתי לעיל לר"י דזה דהמקדש בחלקו מקודשת היינו בראוי לחלקו שהכהן מקדש מחיים בחלק הראוי לו אח"כ מוכח דלר"י זוכים הכהנים בחלקן מחיים זכיה גמורה לקדש בהן את האשה וע"כ רק משעה שבא הקרבן ליד בית אב דאם לא הרי יוכלו הבעלים לשנותו לבית אב אחר] והנה יש לעיין ע"ז דאמרינן במתני' דתמורה ז' ע"ב דאין הכהנים ממירין בחטאת ואשם וליכא פלוגתא בזה ורק בבכור איכא פלוגתא התם דריב"נ אומר דממירין א"ל ר"ע חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן כשם שאין ממירין בחטאת ואשם כך אין ממירין בבכור אמר ריב"נ מה לי אם אינו מימר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בו בחייו כו' וא"כ לר"י דס"ל דבכל קדשים זוכין הכהנים מחיים א"כ ימירו בחטאת ואשם ונראה לומר דמש"ה אין ממירין בחטאת ואשם אעפ"י שזכין בהן בחייהם משום דזכית הכהנים ההם אינה על כל הקרבן דהא אימורים לגבוה סלקי והם אין זוכין אלא בחלקם א"כ אי אפשר להם להמיר רק בבשר ולא באימורים וא"כ לא חלה התמורה כלל דהו"ל תמורה באברים ואין ממירים שלמים באברים ואף באברים שהנשמה תלויה בהן אין ממירין ורק במימר על חצי הבהמה מהני כמ"ש תוס' תמורה כ"ו ע"א ולא דמי לקרבן שהבעלים ממירין אע"ג דאימורים לגבוה סלקי דהתם זה שהבעלים עושים תמורה אינו מכח שהבשר שלהם דהא אף בחטאת ואשם ממירין הבעלים אע"ג דאין להם בבשר כלל ורק שהם בעלים של הקרבן להתכפר ולענין זה הם בעלים על כל הקרבן אבל הכהנים שאינם מתכפרים בהקרבן וימירו רק מפני שזוכין בו בשביל חלקן וכיון שזוכין בבשר ולא באימורים א"כ אין להם שייכות להאימורים כלל ומש"ה לא מהני וזה שהכהנים ממירין בבכור ג"כ אינו מצד זכית הבשר לחודא