מקדש דוד חלק א עט

ממון חשיב ספק ומהני תפיסה משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא או דרבנן ובספיקא דדינא הטעם משום דע"י החזקה לא נשתנה הדין וא"כ אע"ג דאיכא חזקת ממון אכתי י"ל דין ספק ולא ודאי רק כ"ז שהוא מוחזק אי אפשר להוציא מידו בספק אבל תפיסה מועלת כיון שהוא ספק אבל בשאר ספיקות י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כשאר ראשונים כיון דאיכא חזקת ממון חשיב כמו ודאי שלו ולא מהני תפיסה וזה שפסק הרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו י"ל דזהו דוקא בספק בכור דבזה לא שייך לומר דבשביל שהבעלים מוחזק יהא חשוב ודאי ממונו של בעלים דזה היה שייך רק אי הממון לא היה תוצאה מהקדושה שלו ורק אם היה דין דפטר רחם הוא ממון כהן בזה היה אפשר לומר כיון דהוי ספק אם הוא פטר רחם מספק מוקמינן אחזקת ממון וחשיב ודאי ממון בעלים ואע"ג דבגיזה ועבודה אסור מספק לא איכפת לן דלגבי איסור דלא שייך חזקת ממון הוי ספק ואסור בגיזה ועבודה אבל לענין ממון כיון דאיכא חזקת ממון חשיב ודאי ממון בעלים וכדאשכחן לענין נאמנות ע"א לומר מת בעלה דמתחלק האיסור והממון דלאיסור חשבינן שהבעל מת בודאי ומותרת להנשא ולממון דאין לע"א נאמנות דאיכא חזקת ממון אין היורשים נכנסים לנחלה על פיו וחשבינן ליה לחי בודאי אבל היכא שהממון הוא תוצאה מהאיסור לא שייך לומר זה וכמו לענין כתובה דע"א אומר מת בעלה דתנשא ותטול כתובתה אע"ג דאין ע"א נאמן לממון כיון דאיכא מדרש כתובה דלכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב לכי א"כ הוי הממון תוצאה מהאיסור ולא איכפת לן בזה אם הבעל קים או לא רק אם מותרת לינשא ובזה הממון י"ל אותו הדין של האיסור וכיון דלאיסור חשבינן אותו למת ה"נ לכתובה וא"כ ה"ה הכא בספק בכור כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דהכהן זוכה בבכור אין זה זכיה לכהן בפטר רחם רק זכיה לכהן בקרבן בכור והיה קרבן בכור באיזה אופן שיהיה א"כ הכא הממון הוא תוצאה מהקדושה דקדושתו עושה אותו לממון כהן וא"כ בזה ודאי דין הממון כדין הקדושה וכיון דבספק בכור יש עליו קדושה מספק דתני עלה ואסורים בגיזה ועבודה א"כ ע"כ גם הממון י"ל דין ספק ואי אפשר למחשביה לודאי ממון בעלים דהכא הממון ע"כ צריך להיות כמו הקדושה וכיון דהממון י"ל דין ספק מהני תפיסה וכמו בספק דתרי ותרי וספיקא דדינא דכל שי"ל דין ספק מהני תפיסה והסוגיא דב"מ דתקפו כהן מוציאין מידו ס"ל דזה דבכור לכהן הוא זכיה בפטר רחם ואינו שייך אל הקדושה שבו אבל הרמב"ם ז"ל שסמך על הסוגיא דזבחים שהבאתי ופסק דתמורת בכור ניתן לכהן דזה דבכור לכהן הוא תוצאה מהקדושה א"כ לטעמיה ע"כ פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו ולפ"ז לא תקשה ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דסותר דברי עצמו שפסק דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן כדפרכינן בב"מ ולפ"ז רק בספק בכור פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו דהממון הוא תולדה מהקדושה אבל בההיא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דמיירי בספק פדיון פטר חמור דליכא התם משום קדושה כלל א"כ הוי כשאר ספיקות דאם תפס מוציאין מידו

ב) ובזכית הכהנים במתנות כהונה איכא נפקותא בין קדשי הגבול לקדשי המקדש דבקדשי הגבול י"ל זכיה ממש ונעשים ממונם לקדש בהם את האשה ובקדשי המקדש איכא פלוגתא ר' יהודה ור' יוסי בקידושין נ"ב ע"ב אי חשיבי ממון כהן לקדש בו את האשה ואמרינן דשניהם מקרא אחד דרשו וזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש מ"ס מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ומ"ס לך לכל צרכיך ואנן קי"ל דמתנות כהונה של מקדש כהנים משולחן גבוה קא זכו

ויש לחקור בחלוקת הקדשים במה נקבע כל חלק לכהן אי שייך קנין בזה וכן בבכור לרבנן דג"כ ממון גבוה הוא ומשולחן גבוה קא זכי במה זוכה בו הכהן לענין שאינו יכול לשנותו לכהן אחר דלכאורה כיון דמשולחן גבוה קא זכי לא שייך בו קנין כלל אך מבכורות י"ח ע"ב מוכח דכהן זוכה בבכור ע"י קנין דאמרינן שם דאם רועה כהן אקנויי מקנה לו מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות ע"ש ואע"ג דבכור לרבנן אף בזה"ז משולחן גבוה קא זכי שייך בו קנין לענין דנקבע לו וא"י לשנותו לכהן אחר וא"כ ה"ה בחלוקת קדשי המקדש ע"י קנין נקבע לחלקו וזה דא"י לחלוק זבחים כנגד זבחים אינו משום דלא שייך בהו קנין רק שאינו שלו לענין להקנות לאחרים דנפקא לן דמן האש דמה אש לאכילה כו' דקדשים ניתנו רק לאכילה ולא לשאר דברים כמו לקדש בהו את האשה ולמקח וממכר ע"ז אינן שלו והוי כמקנה לחברו אלא למה שאתה נושא ונותן לתוך פיך דרק לענין אכילה הוא שלו ולא לשאר דברים אבל לאכילה שזיכתה לו תורה שייך בו קנינים ונעשה שלו לאכילה ע"י קנין ולפ"ז נראה דמהני יאוש בקדשים דאם נתיאש מחלקו יכול אחר לזכות בו כיון דשייך קנין אף בקדשים ואין חסרון מצד הקנין רק מצד המקנה דאין לו זכות להקנות אבל יאוש דממילא ומהני אף בדבר שאינו יכול להקנות כמו בגזילה יכול שפיר לזכות בו אחר ונראה ראיה לזה ממ"ש תוס' ב"מ ו' ע"ב בסוגיא דתקפו כהן שהקשו איך מהני תפיסה הא יכול לומר לכהן אחר אתננו ותי' דמיירי במכירי כהונה ע"ש ואע"ג דזה שזוכים מכירי כהונה הוא מדין יאוש ששאר כהנים מתיאשים ובכור לרבנן משולחן גבוה קא זכו ואף בכור בע"מ ובזה"ז כמ"ש תוס' ב"ק נ"ג ע"ב ד"ה שור ומ"מ שייך בו יאוש ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שקלים פ"ז משנה ד' גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דזכרים עולות ר"י אומר הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל ל' יום, וכתב ז"ל לפיכך אומר ר"י כ"א נמצא קודם הפסח ל' יום והיה הזכר הנמצא בן שנה מן הכבשים או מן העזים שהוא ראוי לפסח שאין מקריבין אותו עולה אבל מותר להקריבו פסח כי ברור שנאבד לאחד מעולי רגלים שהיה מעלה אותו לפסחו וזה הנקרב שלמים ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיניו ואם יבא במקרה שיכיר בעליו אח"כ יתן לו דמיו כמו שהיה שוה בשעה שהקריבו שלמים ואין הלכה כר"י עכ"ל ונראה מזה דהמוצאו זוכה בו מדין מציאה וע"כ צ"ל משום דהבעלים מתיאשים וזוכה בו המוצא כשאר מציאה דבקדשים מהני יאוש ויכול המוצאו לזכות בו מיהו אפילו אי נימא דבקדשים לא מהני יאוש ג"כ י"ל דלא תקשה על הרמב"ם ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל מפרש לה התם לר"י ור"י לטעמיה דס"ל בקידושין דהמקדש בחלקו מקודשת דס"ל דקדשים לאו משולחן גבוה קא זכי וממונו הוא א"כ יכול לזכות בהן מדין מציאה כשאר נכסים ולא רק במקדש בחלקו לאחר שחיטה ס"ל לר"י דחשיב ממוניה דאף מחיים כן כדאמרינן בירושלמי מעשר שני פ"א הלכה א' דטעמו דר"י דמקדש בחלקו מקודשת דיליף לה מבכור מה בכור מקדשין בו את האשה אף שאר קדשים מקדשין בהן ואמרינן שם דזה דמקדשין בבכור הוא דוקא מחיים אבל לאחר שחיטה לא ומקשינן איך יליף ר"י שאר קדשים מבכור דמקדש בחלקו מקודשת הא אף בבכור דוקא מחיים מקדשין בו ומתרצינן ראוי לחלקו ע"ש דזה דאמר ר"י דהמקדש בחלקו מקודשת