מקדש דוד חלק א עח

אסור לבזוק על הכבש כדי שלא יחליקו דמלח של קדשים אסור בהנאה ויש בו מעילה קודם שמלחו בו ולבזוק על הכבש כדי שלא יחליקו לא חשיב צורך גבוה דאפשר בלא"ה כדאמרינן בעירובין שם דבשעת עבודה לא היו בוזקין כלל משום חציצה והיו מהלכין על הכבש בלא בזיקה ורק בשעת הולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא היו בוזקין כדי שיהא נוח להם יותר ללכת א"כ אין זה צורך גבוה רק הנאת עצמן ואסור במלח של הקדש מיהו אי מולחין בהם אח"כ עורות קדשים שפיר דמי דאמרינן במנחות שם דזה דהכהנים ניאותים במלח למלוח עורות ולאכילה הוא משום תנאי ב"ד דלב ב"ד מתנה שאותו המלח שהכהנים ניאותים בהם לא יהיה קודש מעולם א"כ כיון דאח"כ מולחין בהם עורות אגלאי מילתא למפרע דאותו המלח לא היה קדוש כלל וא"כ היו יכולים ג"כ ליהנות מהם ע"י בזיקה שלא יחליקו אבל אם ימלחו בהם אח"כ את הקרבנות כיון דאותו המלח קודש לא היו יכולים ליהנות בהם קודם לבזוק על הכבש

ומלח של הקרבנות אפילו אותן של קרבנות יחיד באין משל ציבור כדאמרינן במנחות כ"א ונראה לומר דבר חדש דבקרבן עכו"ם צריך להביא מלח מתוך ביתו דאמרינן שם דאתנו ב"ד על המלח שהכהנים ניאותים בהם למלוח קרבנם ומקשינן השתא לישראל יהבינן לכהנים לא יהבינן כו' ומסקינן לא נצרכה אלא לבן בוכרי דאמר דהכהנים אינם שוקלין סד"א כי זכי להו רחמנא לישראל דאית להו לשכה לכהנים דלית להו לשכה לא זכי להו רחמנא קמ"ל ופי' רש"י ז"ל להכי אצטריך תנאי ב"ד וא"כ בעכו"ם דלית להו לשכה וגם לא אשכחן שהיה תנאי ב"ד ע"ז לא יהבינן להו מלח

והנה מתוספתא זבחים בענין כל התדיר מחברו קודם את חברו קתני דמלח קודם לעצים כו' והביאה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' תמידין ומשמע קצת מזה דיש קרבן מלח בפ"ע וכבר עמד בזה האור שמח וכתב דלא אשכחן קרבן מלח ופי' דברי התוספתא דמיירי שמתנדב מלח ומוסר לציבור ע"ש אך יש לעיין ע"ז מתוספתא שקלים דאמרינן שם דעכו"ם מתנדבין עולות ושלמים עופות עצים ולבונה ומלח ע"ש והתם ליכא לפרש דמיירי במוסרן לציבור דהא אין מקבלין מן העכו"ם דבר של קרבנות ציבור אפילו אי מוסרין לציבור כמה שהביאו התוס' מנחות ע"ג ע"ב מהספרא מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו כו' ומוכח שמתנדבין מלח וכן בתוספתא שקלים שם לקמן אמרינן גבי מותרות דמותר לבונה ללבונה מותר יין ליין ומותר מלח למלח וצ"ע בדבר דלא אשכחן קרבן מלח בפ"ע: סימן יד חלוקת קדשים

א) גרסינן בב"ק ק"י ע"ב ובחולין קל"ג ע"ב כ"ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ובניו כו' ואלו הן עשר במקדש וד' בירושלים כו' עשר במקדש חטאת בהמה וחטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי וזבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות וד' בירושלים הבכורה והבכורים והמורם מן התודה ואיל נזיר ועורות קדשים כו'

והנה מה שהכהנים זוכים בבכור אם גם תמורת בכור בכלל יש מחלוקת בין תוס' והרמב"ם ז"ל דהתוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור כתבו בפשיטות דאינו ניתן לכהן ודקדקו ממה דאמרינן בתמורה דתמורת בכור נאכל במומן לבעלים אך הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהל' תמורה הלכה ב' דתמורת בכור ניתן לכהן וע"כ מפרש זה דאמרינן בתמורה דתמורת בכור ומעשר נאכלין במומן לבעלים היינו כ"א לבעליו מעשר לבעלים ובכור לכהן

והנה בסברת הרמב"ם ז"ל יש לעיין למה ינתן תמורת בכור לכהן הא אינו פטר רחם דרק פטר רחם זיכתה תורה לכהן אבל זה שאינו פטר רחם רק ע"י שהמיר חלה עליו קדושת בכור למה ינתן לכהן ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל סובר דזה דבכור הוא לכהן אין זה זרות לכהן בפטר רחם רק זכות לכהן בקרבן בכור וכמו שהכהנים זכאים בחטאת ואשם כך זכאים בבכור א"כ כל שחלה עליו קרבן בכור יהיה מאיזה טעם שיהיה הכהנים זכאים בו

ונראה לענ"ד מקור לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בזבחים ל"ז לר"י ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בע"מ לימד על בכור בע"מ שניתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה ופי' בתוס' שם ד"ה שלא ז"ל ונראה לפרש שלא מצינו בכל התורה כולה כענין זה דשאר פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומקריב אחר תחתיו וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו עכ"ל ואי נימא דזה דבכור לכהן אינו שייך בדין קדשים כלל אלא זכיה לכהן, בפטר רחם כמו בפטר רחם של בהמה טמאה שזוכה הכהן א"כ מה שייך לומר דחידוש הוא בבכור משאר קדשים דשאר פסולי המוקדשין אינן מתנה לכהן וזה ניתן לכהן כיון דזכיתו אינו שייך לדין קדשים כלל ומה לי תם מה לי בע"מ ומוכח מזה דזה שהכהן זוכה בבכור בהמה טהורה הוא זכיה בקרבן בכור כמו זכית כהן בשאר קרבנות ומש"ה הוי חידוש מה שבכור בע"מ ניתן לכהן דבשאר קרבנות אם נעשו בע"מ אינם מתנה לכהן אלא נפדין וזה מתנה לכהן וא"כ כיון שהוא זכיה לכהן בקרבן בכור כמו בשאר קרבנות א"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין נ"מ באיזה אופן נעשה קרבן בכור דכל שהוא קרבן בכור זוכה בו הכהן

ושמעתי עוד מקור להרמב"ם ז"ל מההיא דזבחים ט' בפסח ששחטו שלא לשמו דנעשה שלמים דמקשינן ואימא אי שחטיה לשם בכור ליהוי בכור למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים א"נ למיתביה לכהן ומוכח דאם היה הדין בשוחט פסח לשם בכור נעשה בכור היה צריך למיתביה לכהן ואע"ג דאינו פטר רחם דהא פסח הוא ומוכח דזכית הכהן בבכור אין זה זכיה בפטר רחם רק זכיה בקרבן בכור וכל שהוא קרבן בכור יהיה באיזה אופן שיהיה הוא ניתן לכהן ולענ"ד נראה דאין להביא ראיה משם דשאני התם כיון ששחטו לשם בכור ונעשה ע"י זה קרבן בכור א"כ אסור לזרים דבכור שהקריבוהו במקדש אינו נאכל אלא לכהנים א"כ ע"כ צריך למיתביה לכהן וגם למוכרו לכהן אי אפשר דבכור תם אין מוכרין אותו שחוט אפילו כהן לכהן כדאמרינן בתמורה ז' ע"ב ומשום בזיון קדשים א"כ ע"כ צריך למיתביה לכהן מתנת חנם] אבל אין ראיה מזה שהכהן זוכה בו מדין מתנות כהונה אבל בתמורת בכור דנאכל במומו ואז מותר אף לעכו"ם מנ"ל שצריך הבעלים ליתנו לכהן

והנה בשיטת הרמב"ם ז"ל בתמורת בכור אפשר לומר ג"כ דזהו שיטת הרמב"ם ז"ל מה שפסק בספק בכור דתקפו כהן אין מוציאין מידו ואין ללמוד מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל בכל ספיקות דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק די"ל לעולם בכל ספיקות כיון דאיכא חזקת ממון מוקמינן אחזקה וחשיב ודאי של בעלים ולא מהני תו תפיסה ורק בספיקא דתרי ותרי וספיקא דדינא אע"ג דאיכא חזקת