מקדש דוד חלק א מא

שם דכיון דנסדר על השולחן נעשה לחמו של שולחן ואינו נפסל בלינה ע"ש וא"כ זה דבעינן בגמרא לומר דאין לינה מועלת בראשו של מזבח משום דלשולחן מדמינן לה הוא ג"כ ע"כ משום דנעשה לחמו של מזבח כמו בשולחן ואע"ג דלחמו של מזבח אינו נעשה אלא לאחר שמשלה בו האור כדאמרינן בגמרא צ"ל דע"י שמשלה בו האור נעשה לחמו של מזבח לעולם אפילו לאחר שירד אבל אם לא משלה בו האור והוא בראשו של מזבח חשיב לחמו של מזבת רק כ"ז שהוא בראשו של מזבח ואין לינה פוסלת בו שם אך עכ"פ מדברי התוס' נראה דאין לינה פוסלת בלחמו של שולחן וכן בלחמו של מזבח ורק לאחר שנפרק מן השולחן פוסל לינה דאז כבר אינו לחמו של שולחן וכן במזבח וא"כ לפ"ז במשלה בו האור דנעשה לחמו של מזבח אפילו אם ירד אח"כ כדאמרינן להדיא בגמרא א"כ שוב אין לינה פוסלת בהן לעולם דבלחמו של מזבח אינו פוסל לינה כדמוכח מתוס' וזהו כמ"ש הקרן אורה

מיהו בתוס' יומא מ"ה ע"ב ד"ה סודרן כתבו דאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב כשמסלקן מהמערכה הישנה כשצריך לסדר את החדשה סודרן על הסובב אבל לא ע"ג היסוד דא"כ היה נפסל בלינה ורק בסובב דחשיב ראשו של מזבח אין לינה פוסלת שם ע"ש ומוכח דס"ל הכי להתוס' דאף באותן איברים שכבר היו על המערכה ומשלה בהן האור ג"כ נפסלין בלינה דהא אותן אברים כבר משלה בהם האור ומ"מ כשיסדרום על היסוד יפסלו בלינה וזה דלא כהקרן אורה והמפרש למס' תמיד פ"ה משנה א' כתב ג"כ דמש"ה סודרן על הסובב ועל הכבש הוא כדי שלא יפסלו בלינה דאין לינה במזבח וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר ע"ש ומוכח ג"כ דלא ס"ל כהקרן אורה ועוד יותר ע"ז כתב שם המפרש לקמן על הא דתנן האיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה וז"ל ובמס' יומא אמרינן מנין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שסודרין אותן ע"ג האש כדי שלא יפסלו בלינה ואחר מערכה גדולה יסדרם ויקטירם שנאמר אשר תאכל האש את העולה על המזבח עכ"ל היינו שהמפרש גורם ביומא שהיה סודרן ע"ג האש עד שיעשה מערכה שלא יפסלו בלינה ולא גורס סודרן ע"ג הסובב והיינו משום דק"ל למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח היכא עביד הרי יפסלו בלינה ומש"ה ס"ל דסודרן ע"ג האש וכשהן ע"ג האש לכ"ט אין לינה מועלת בהן והיינו שעושה להם מערכה על הסובב או על הכבש

והנה לדברי התוס' והמפרש דלא ס"ל חידוש של הקרן אורה נשארה קושיתו בההיא דפקעו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר הא כיון דנפסלו בלינה א"כ לית בהו דין אהדורי פוקעין ונראה לענ"ד דזה דאמרינן דבפסולים ליכא דין אהדורי פוקעין הוא תלוי בעיקר הקטרה דאם עיקר הקטרה היתה בכשרים איכא דין אהדורי פוקעין אח"כ דחיוב אהדורי פוקעין נמשך מההקטרה שהיא המחייבת לאהדורי פוקעין אח"כ דבעינן שיתעכלו לגמרי דהא מהדרינן פוקעין אף פחות מכזית כמ"ש תוס' זבחים ק"ח ע"ב אע"ג דאין הקטרה פחותה מכזית ובתחילת הקטרה לא מקטרינן כה"ג וע"כ משום דנמשכח מההקטרה הראשונה שהיה בה כזית] ורק בהקטרת כשרים שהיא הקטרה כמצותה איכא מצות עיכול וחייב לאהדורי פוקעין ולא בפסולים א"כ הכא בפקעו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר כיון דעיקר הקטרה היתה בכשרין איכא דין לאהדורי פוקעין ואע"ג דנפסלו אח"כ בעמוד השחר כיון דהחזירן אח"כ למזבח ומשלה בהם האור ופקע הפסול שלהם חייב להחזיר אח"כ אם פקעו עוד הפעם דכל שההקטרה הראשונה היתה כמצותה יש אח"כ דין פוקעין

ובעיקר זה דבפסולים ליכא דין אהדורי פוקעין הקשו בתוס' פ"ו ע"א ד"ה וכולן הא אמרינן בפסולין דאם משלה בהם האור יעלו ותי' שם ג' תירוצים חדא דהכא מיירי בפוקעין שנתעכלו קצת ובאלו א"צ להחזיר אבל במשלה בהם האור משמע שמשלה האור פורתא ולא נעשה מצותן ומש"ה יחזיר עוד כתבו שם דלפי' הקונטרס דזה דלא יחזיר היינו א"צ להחזיר ל"ק מידי דאיכא למימר דזה דקתני דאם משלה בהם האור יעלו היינו אם ירצה אבל אין חובה להעלותם ועוד י"ל דפקעו היינו דפקעו מאליהן ואז א"צ להחזיר וירדו יעלו יש במשמע שהורידן ואז צריך להעלותן ויש לחלק בין ירדו מאליהן בין ע"י אחרים כעין ההיא דיומא מ"ו המוריד גחלת מע"ג מזבח וכבה חייב משום דלא אנתקיה ממצותה אלמא יכול להעלותה וכי פקעה תנן במתני' דלא יחזיר עכ"ל והנה מלשון התוס' נראה דבגחלת שפקעה מע"ג מזבח דלא יחזיר היינו דאסור להעלותה ואם הורידה יכול להעלותה ובפסולים לתי' השני בתוס' היינו לפי' הקונטרס זה דאם פקעו לא יחזיר היינו דליכא מצוה להחזיר אבל איסורא ליכא וכתבו שם דלפי' הקונטרס דזה דלא יחזיר היינו א"צ להחזיר ל"ק מידי ומכלל דלאידך תירוצי שם זה דלא יחזיר היינו דאסור להחזיר ויש לעיין מה איסור יש בהעלותם כיון דמשלה בהם האור ופקע הפסול שלהם וכן בגחלת שפקעה מה איסור יש בדבר להעלותו

ונראה היה לומר דבהנך בפוקעין דליכא מצוה להחזירם איכא גם איסורא משום דיחוי וכמו בשנשפך הדם מן הכלי על הרצפה דמקשינן בובחים ל"ד ע"ב דלהוי דיחוי ומתרצינן דכל שבידו לא הוי דיחוי והקשו בתוס' שם ד"ה כל מההיא דחולין בכיסוי הדם דחשיב דחוי בכסהו הרוח ואע"ג דהוי בידו ותי' דהכא בנשפך הדם מן הכלי על הרצפה מצוה לאוספו ומש"ה לא הוי דיחוי ע"ש וא"כ בפקעו מע"ג המזבח הוי כמו נשפך מן הכלי על הרצפה דמחוסר אסיפה והוי דיחוי (דכל שהיתה קרובה יותר למצותה ונתרחקה חשיב דיחוי וכמו ביומא פ"ב שעירי לר"י דבע"ח נדחין אם נשפך הדם ימות המשתלח משום דמחוסר עתה הגרלו. ואע"ג דאותו המשתלח קודם שהגרילו עליו לא היה חשיב זחוי אך עתה שנתקרב יותר למצותו וחזר ונתרחק ע"י שנשפך הדם ומחוסר עתה עוד מעשה חשיב דיתוי] וה"נ כיון דמחוסר עתה עוד החזרה למזבח חשיב דיחוי מיהו בהני דאיכא מצוה להחזירן לא הוי דיחוי כיון דבידו להחזירן והוי כמו התם בנשפך הדם מן הכלי על הרצפה אבל באותן דליכא מצוה להחזירן חשיב דיחוי דלא מהני מה שבידו היכא דליכא מצוה וכמ"ש התוס' [ובמעילה ז' אמרינן חישב לנשפכין מהו כתבו התוס' דחישב על מקצת הדם שנשפך על הרצפה מי אמרינן הא חזי דאם ירצה יאספנו ויזרקנו או דלמא הואיל ואין מצוה צאוספו הו"ל הולך לאיבוד עכ"ל וקשה אי בנשפך מקצת הדם אין מצוה לאוספו א"כ הו"ל דחוי כמ"ש בתוס' כאן] מיהו זה יתכן רק לשאר התירוצים בתוס' שם דס"ל דאיכא אף איסור להחזיר אך להתי' השני שם היינו לפי' הקונטרס שכתבו דזה דלא יחזיר היינו רק דליכא מצוה להחזיר הא יכול להחזיר אם ירצה מוכח דלא ס"ל הכי וס"ל דכל שבידו אפילו אי ליכא מצוה ג"כ לא הוי דיחוי

ובירושלמי פ"ב דיומא אמרינן קטורת שכבת אפילו בקרטין הוממה דלא כתיב אוכלו אלא על מזבח החיצון עכ"ל היינו משום דעל קטורת ליכא מצות עיכול דמצות עיכול הוא רק באותן שעל מזבח החיצון וכמ"ש התוס' מנחות כ"ו ע"ב ד"ה ואי דעל קטורת ליכא אהדורי פוקעין לפי שאינו על מזבח החיצון] וכיון דליכא מצות עיכול כיון שכבת הוממה ומזה נראה דאותן עיכולים