מקדש דוד חלק א לה

מערכה וא"צ עצים ויכולים להקטירן על התפוח בדשן החם אשר שם לפ"ז נראה דלר"ש רק הקומץ טעון מלח ולא השיריים דכל שאינו טעון עצים אינו טעון מלח כדאמרינן במנחות כ' ע"א וכיון דיכולים להקטיר השיריים בדשן חם ואינו טעון עצים ה"נ אינו טעון מלח כן נראה לענ"ד והנה בירושלמי סוטה פ"ג הלכה ו' איבעי לן במנחת חוטא של כהנים לר"ש שיריים משום מה הן באין משם קומץ משם שיריים אי תימר משום קומץ אינו נותנו בלילה ואינו נותנו לאחר מיתה ואינו מחשב להן ואין תימר משום שיריים נותנן בלילה כו' היינו דהאיבעיא אם יש גם להשיריים דין קומץ וממילא אינו קרב לאחר מיתה דמנחת חוטא אינו קרב לאחר מיתה ואינו קרב בלילה וכמו מנחת נדבה של כהנים שכלו כליל ואינו קרב בלילה שכלו מתיר אחד ומחשבה מועלת בהקטרתו דהוי עבודת המתיר ואי השיריים אינן כקומץ בא בלילה כו' ולפ"ז לכאורה מה שכתבנו הוא איבעיא בהירושלמי מיהו מהירושלמי אין להוכיח דאי אין להשיריים דין קומץ שי"ל רק דין עצים בעלמא די"ל דאף אם אין להם דין קומץ ולא חשיבי מתיר, מ"מ עכ"פ הרי הן כאברים ופדרים דג"כ באות בלילה ואינו מחשב להם ובכ"ז הם צריכים עצים]

והנה בתוס' זבחים פ"ו ע"ב ד"ה וחציו הקשו לפי מה דאמרינן במעילה דגחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזור הא ע"ג מזבח צריך להחזיר למערכה וכל שכן שאסור להוציא הגחלת מן המערכה וא"כ כשמאספין האפר ע"ג תפוח לאחר תרומת הדשן הא אין יכולים ליזהר שלא יהו הרבה גחלים על האפר ואיך מוציאין הגחלת מן המערכה ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דהנה לגחלים של מערכה יש ב' דינים אחת בשביל המערכה דצריכה הגחלת להיות שם בשביל כל ההקטרות של על המערכה ואחת בשביל עצמה דעצים עצמן צריכים להתעכל במזבח וגחלת עדיין לא נתמרקה מצותה והנה בההיא דמעילה בגחלת שפקעה מן המערכה ע"ג מזבח דיחזיר דמיירי שפקעה בעוד המערכה קימת צריך להחזירה למערכה בשביל המערכה דצריכה להיות דולקת עד שיעשה מערכה חדשה בשביל איברים ופדרים שמתאכלין שם כל הלילה והגחלת שייכת אל המערכה אבל לאחר תרומת הדשן כשמסדר מערכה חדשה וצריך קודם להעלות אפר ע"ג תפוח לפנות המקום למערכה חדשה והאיברים ופדרים שלא נתאכלו מסדרן אז על הסובב עד שיעשה מערכה חדשה כדאמרינן בתמיד שם א"כ הגחלים שיש שם באפר א"צ להם בשביל המערכה דכבר ליתא למערכה וא"כ נשאר רק הדין של עצמן מדין עצים שצריכין להתאכל במזבח לזה ליכא דין מערכה דעצים א"צ מערכה ויכולים להתאכל בכל מקום במזבח ואף על התפוח וניחא שפיר

ולפ"ז ניחא ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' תמידין ה"ה דאיברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב אחר שעשו מערכה חדשה נותנין אותן בצדי מערכה גדולה עכ"ל וקשה איך נותנן בצדי המערכה ולא ע"ג המערכה הא במנחות כ"ו ע"ב איבעי לן אברים שסידרן בצידי המערכה מהו אי על העצים על ממש או על בסמוך ולא איפשיטא והרמב"ם ז"ל בפ"ב פסה"מ הכ"ו כתב דהוי ספק אם דרך הקטרה בכך או לא ע"ש וא"כ איך כתב הכא דנותנן בצידי המערכה ולפ"ז דלעיכול א"צ מזבח י"ל דאף בדברים הצריכים הקטרה גמורה מ"מ רק עיקר ההקטרה צריכה להיות על המערכה אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב דההקטרה כבר היתה בהם משיצית האור ברובו (תוס' מנחות כ"ו ע"ב ד"ה קומץ] ואח"כ יש להם רק מצות עיכול ולזה א"צ דוקא מערכה ויכולים להתאכל אף בצידי המערכה ודוק

והנה הטעם שכתב הרמב"ם ז"ל דנותנן דוקא לצידי מערכה ולא על המערכה עצמה נ"ל דמקורו ממה דאמרינן ביומא כ"ז ע"א גבי טלה שקרב בששה ומפקינן מדכתיב וערכו שנים כו' ומקשינן והא האי קרא בבן הבקר הוא דכתיב ומתרצינן על העצים אשר על האש אשר על המזבח איזה דבר שנאמר בו עצים אש ומזבח הוי אומר זה טלה וכתב ע"ז הר"ח שם ז"ל דאע"ג דהאי קרא בבן הבקר כתיב לא אשכחן בן הבקר שעולה ונערך על העצים אשר על האש אשר על המזבח אלא על הבשר של תמיד כי התמיד מקדים לכל אלא דכבש של תמיד הוא עולה בראשונה ונערך בעצים שעל האש שאותה האש על המזבח ועליו כל הקרבנות וכיון שלא מצינו זה הדבר אלא בטלה ידעינן דהאי קרא בטלה נאמר עכ"ל היינו דרק התמיד נערך על המערכה ממש על העצים אבל שאר קרבנות נערכים על בשר התמיד ואי נימא דהאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שמחזירן למערכה תכף כשעושה המערכה חדשה קודם תמיד של שחר נותנן ע"ג המערכה ממש א"כ נמצא שאיברי התמיד שמקריבין אח"כ אינן ניתנין ע"ג העצים ממש אלא ע"ג איברים של אתמול וא"כ אין חילוק בזה בין איברי התמיד לשאר קרבנות ובגמרא שם מוכח דאיברי התמיד ניתנין על העצים ממש ומוכח מזה דהאיברים של אתמול אין נותנן על המערכה ממש אלא בצדי מערכה ודוק [והנה המפרש למס' תמיד בההיא דאיברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב מחזירן למערכה הקשה איך יכול להקטירם אז הא אין דבר קודם לתמיד של שחר וכתב דמסדרן לאחר התמיד ובס' באר שבע תמה עליו דמשמע שם שמסדרן תכף וכתב דבאיברים שנתותרו מבערב לא שייך לומר שלא יהא דבר קודם כו' ע"ש וכן משמע מהרמב"ם ז"ל שמסדרן תכף]

ב) והנה בענין הקטרה יש לחקור מאימתי היא מתחלת אי העלאה מהרצפה על המזבח הוא ג"כ בכלל הולכה ורק הזריקה לתוך האישים היא הקטרה או דהעלאה ע"ג המזבח שייכת לעבודת הקטרה ולא לעבודת הולכה והנה במנחות י' ע"א דמקשינן והרי הולכת אברים לכבש דכתיב בהו כהונה כו' דאמר מר והקריב הכהן את הכל המזבחה זו הולכת אברים לכבש ותנן הרגל של ימין בשמאל כו' ומתרצינן כי אמרינן או אצבע או כהונה הנ"מ בדבר המעכב כפרה כו' וכתב רש"י ז"ל שם בדבר המעכב כפרה דומיא דהזאות דמצורע לאפוקי הולכה דלא מעכבא דאפשר לשחוט ולנתח אצל הכבש עכ"ל ויש לעיין בזה הא כי ישחוט וינתח אצל הכבש אכתי איכא הולכה מכבש לראשו של מזבח וא"כ אכתי אינו מבטל את ההולכה ונראה דמש"ה כתב רש"י ז"ל שישחוט וינתח אצל הכבש ולא כתב שישחוט וינתח בראשו של מזבח משום דאיכא למ"ד דאין הפשט וניתוח בראשו של מזבח ואף לפמ"ש התוס' זבחים פ"ה ע"א דאם שחטה בראשו של מזבח לכ"ע יש הפשט וניתוח בראשו של מזבח מ"מ הקרבים ע"כ צריך להורידן כדי להדיחן כדאמרינן בגמרא שם וצריך אח"כ להעלותן א"כ ההולכה מכבש לראשו של מזבח ע"כ אי אפשר לבטלה] ומזה יש להוכיח דהעלאה מכבש לראשו של מזבח אינה בכלל הולכה, רק שייכת להקטרה שמעלהו למערכה והעלאה למערכה תחילת הקטרתה ומדוקדק לשון הגמרא והקריבו הכהן כו' זו הולכת אברים לכבש ולא קתני זו הולכת אברים לראשו של מזבח דרק עד הכבש בכלל הולכה]

ועוד אי נימא דהקטרה היא רק נתינה ע"ג האישים והשאר בכלל הולכה תקשה לר"ע דס"ל בבע"מ אם עלו לא ירדו איך משכחת לה בבע"מ לאו דלא תקטירו דהא על ההקטרה איכא לאו מיוחד כדאמרינן בריש תמורה