מקדש דוד חלק א כה

א"כ ה"נ טריפה אע"ג דאין פסולו בקודש מ"מ סכין שהוא כ"ש ועוד סכין אלים מכ"ש מקדשו שיהא טעון שריפה]

ה) והנה אי כ"ש מקדשין דוקא מתוכן ולא מאחוריהן איכא פלוגתא בזבחים פ"ח ע"א ואמרינן שם בירוצי מדות איכא בינייהו אבל בגודש לכ"ע אין כ"ש מקדש כדאמרינן במנחות ז' ע"א כגון שהחזירה לביסא גדושה כו' [מיהו איכא כלים שמקדשין אף בגודש והוא השולחן שמקדש בגודש י"ב או ט"ו טפחים] והנה ביומא ר"פ הוציאו לו אמרינן דהוציאו לו מחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס ויש לעיין איך הוא חופן מהגודש דהוי חוץ מכ"ש וכדאמרינן במנחות ז' ע"א בהחזיר הקומץ לביסא גדושה מקשינן ומקמץ היכי קמץ כו' דלא מהני קמיצה מגודש וצ"ל דא"צ חפינה מכ"ש כמו דצריך קמיצה מכ"ש [ובירושלמי אמרינן דאותה המחתה שהיה חופן ממנה היתה כלי חול] מיהו מההיא דתמיד קשה דאמרינן שם בקטורת שהיה מקטיר בכל יום שהיה הבזך מלא וגדוש קטורת ונתון לתוך הכף והתם ודאי צריך לקדש הקטורת בכ"ש ואיך הבזך מקדש בגודש ואין לומר כיון שהבזך היה נתון בתוך הכף הכף מקדשו ע"י אויר הא הוי אויר שאין סופו לנוח דאינו מקדש מיהו אי נימא דהניח מזרק בתוך מזרק אינו חוצץ אתי שפיר דיכול הכף לקדש הקטורת מיהו איבעי היא ביומא נ"ח ע"א והנה בתמיד שם אמרינן שכסוי היה לו וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלה ופי' המפרש שם דהכיסוי והמטוטלת היה לו לבזך ולפ"ז אתי שפיר כיון שהיה לו כסוי לבזך א"כ הגודש חשיב תוך כלי אך קשה ממתני' דתמיד פ' החלו עולים דמשמע שהכסוי היה לו לכף דאמרינן שם הטני ביד אחד כו' הבזך ביד אחד והכף וכסויו ביד אחד ומוכח שהכסוי היה לכף ולא לבזך והנה הרמב"ם פ"ג מהל' תמידין ה"ד כתב שהכסוי היה לבזד והמטוטלת היה לכף והעיר הלח"מ שם דכאן פי' הרמב"ם ז"ל דהמטוטלת היה על הכף ובפי' המשנה כתב דהיה על הבזך ע"ש ונראה דהוקשה להרמב"ם ז"ל דאי אפשר לומר ששניהם הכסוי והמטוטלת שניהם היו על הכף א"כ תקשה קושיתינו איך הבזך מקדש את הגודש ואי אפשר לומר ששניהם על הבזך הא קתני במתני' דהכף וכסויו כו' ומש"ה חילקם הרמב"ם ז"ל דהכסוי היה על הבזך ומש"ה מקדש דאף הגודש הוא תוך כלי והמטוטלת היה על הכף וזהו דאמרינן כף וכסויו דהמטוטלת נמי הוי כסוי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ומכסה הכף בבגד קטן כו'

והנה במנחות ס"ג ע"א אמרינן דהמחבת היתה צפה ופי' הרגמ"ה ז"ל שם צפה אין לה בית קיבול אלא חלקה היא כדכתיב על מחבת עכ"ל [ועיין ברמב"ם פי"ג מעה"ק ה"ז] וקשה איך המחבת מקדשת דאמרינן בפ' התכלת על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסיל בלינה הא אין כ"ש מקדשין אלא מתוכן וזו אי"ל תוך וצ"ל דמחבת חידוש הוא דאע"ג דאי"ל תוך ומקדש וכמו בסכין כדאמרינן בפ' התודה ע"ח ע"ב דאע"ג דאין לו תוך ומקדש וצ"ע [ובזה יש ליישב מה שהקשה הש"מ מנחות נ"א על הא דאמרינן בחביתין דאפייתן דוחה את השבת ואי אפשר שיאפה מאתמול משום דכתיב על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסיל ליה בלינה והקשה הש"מ אי כ"ש אין מקדשין אלא מדעת יאפה מאתמול ולא יכוין לקדשם ע"ש ולפ"ז י"ל לפי מה דאמרינן בפ' התודה ע"ח ע"ב דסכין אלימא מכ"ש כיון דאי"ל תוך ומקדש מקדש אף שלא לדעת ע"ש א"כ ה"נ מחבת כיון דאי"ל תוך ומקדש מקדש אף שלא לדעת מיהו בסכין גופא אי מקדש שלא לדעת איכא פלוגתא התם

ו) עוד איכא פלוגתא בהש"ס בכ"ש אי מקדשין שלא מדעת והנה המל"מ בפ"ב מהל' מעה"ק כתב דלא נתברר למ"ד כ"ש מקדשין שלא מדעת אם הוא דאורייתא או דרבנן ולענ"ד אי אפשר לומר דלא הוי רק מדרבנן כדמוכח מסוטה י"ד ע"ב בסדר מנחות כיצד כו' דנותנה לכ"ש ומקדשה בכ"ש ומקשינן התם ש"מ כ"ש אין מקדשין אלא מדעת כו' ואי למ"ד כ"ש מקדשין שלא מדעת הוא רק מדרבנן א"כ מאי קושיא הא הכא צריך לקדש המנחה שתהא קדושה מדאורייתא ליקרב וצ"ע

ובגוף הדין דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת נ"ל לומר דבר חדש דלא בעינן שיהיה כוונתו דוקא לקדש רק בעינן שיהא כוונתו לעשות בכ"ש מה שצריך לעשות בהן ורק באותן כלים שכל נתינתן לתוכן הוא רק כדי לקדש צריך שיהא כוונתו לקדש דזהו מלאכתן אבל אותן כלים שהן למלאכתן וצריך לתת לתוכן בשביל איזה מלאכה אם נתכוין לזו המלאכה חשיב לדעת שהרי דעתו היתה לעשות בכלי מה שציותה תורה לעשותן בהן וממילא מתקדש ובזה יתורצו קושיות הרבה מה שהקשה הש"מ מנחות נ"א על הא דאמרינן על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסיל ליה בלינה והקשה יאפה מאתמול ולא יכוין לקדש כיון דכ"ש אין מקדשין שלא מדעת ולפמ"ש כיון שציותה התורה שיאפה במחבת כ"ש וכיון שאופה בה ומתכוין לכך א"כ מתכוין למה שציותה תורה לעשות בהכ"ש וזה חשיב מדעת אע"ג דאין דעתו לקדש המנחה וכן מה שהקשיתי לעיל עמ"ש התוס' מנחות נ"א ד"ה אפי בההיא דדוד דאשכחינהו דאפי בחול וא"ל דאיפסיל בלינה ואע"ג דהוי שלא בזמנו וכתבו התוס' משום דלאחר אפיה היו נותנין אותן לקערות של זהב שהיו כ"ש והיו שם בלילה ולמ"ד תנור אינו מקדש גם הקערות לא נתקדשו ע"ש והקשיתי אמאי מיפסלי בלינה למ"ד כ"ש אין מקדשין אלא מדעת הא ע"כ כיון דאפו בחול הי' סבורים דהתנור אינו מקדש א"כ גם הקערות לא נתקדשו א"כ לא היה כוונתם לקדש ואמאי איפסלו בלינה ולפ"ז ניחא כיון דהנתינה בתנור הוא לאפיה וגם מה שנותן להקערות הוא ג"כ כדי שלא יתקלקלו כדאמרינן בפ' שתי הלחם וכיון דלכך נתכוונו סגי וניחא ג"כ מה ששמעתי מקשים ל"ל קרא למתעסק בקדשים שהוא פסול דנפקא לן מדכתיב ושחט את בן הבקר כו' תיפוק ליה דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת וכיון דקסבור שהוא חולין א"כ אין כוונתו לקדש ולפ"ז כיון דהסכין הוא לשחיטה ומתקדש כיון דהיה כוונתו לשחיטה וזה דאמרינן בפ' התודה ע"ח ע"ב גבי שחט את התודה על שמונים חלות אי כ"ש מקדשין שלא מדעת קדוש הלחם ואם לאו לא קדוש הלחם ע"ש ואע"ג דנתכוין לשחיטה לחם שאני שאין הסכין עושה שום מלאכה בלחם ורק שמקדש אותו א"כ צריך שיהא כוונתו לקדש הלחם וכמו בכל כ"ש שאינן אלא לקדש דצריך כוונה לקדש [מיהו מדברי התוס' יומא מ"ו ע"ב ד"ה כי שכתבו בחד תי' דמש"ה לא קדשי הגחלים שחותה במחתה של כסף דאין כ"ש מקדשין שלא מדעת נראה דלא ס"ל הכי דהתם נמי המחתה למלאכה לחתייה והרי מתכוין לחתות]

ז) ואם כ"ש מקדשין ליפסל ביוצא נחלקו בזה רש"י ז"ל והתוס' דשיטת רש"י ז"ל בכמה מקומות דנפסל ביוצא תכף כשמקדשה בכ"ש ותוס' ס"ל דצריך עבודה ודקדקו ממה דאמרינן במעילה ט' ע"א דמנחות משקדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמח"כ ובלינה ולא תני ביוצא הנה לפי דקדוק התוס' דצריך התנא לחשוב הכל