מקדש דוד חלק א קה

לאותו דבר בטל הקצאתו ויכולים ב"ד לשנות לאיזה קרבן שירצו וכה"ג כתבו התוס' שבועות י' ע"א ד"ה מהו שיקרבו זה בזה דהקשו איך אפשר להקריב שעיר של ר"ח זה שנאבד בר"ח אחר הא הוי עשה דאחר הפרשה ותי' דכיון דנאבד נעקר הפרשתו ע"ש]

וכן במעות שנמצאו בין עצים ללבונה וכל הנך דחשיב להו בשקלים ר"פ מעות שנמצאו דמחצה על מחצה להחמיר ולכאורה קשה טובא מה שייך כאן להחמיר דאיך יכולים המעות להשתנות מקרבן לחברו אף מקרבן קל לקרבן חמור ונ"ל ג"כ כמ"ש הירושלמי במעות שנמצאו בין קינין לגוזלי עולה דמחצה על מחצה חשיב כמותר משום דאי אפשר להקריב מטעם ספק ותנאי ב"ד הוא שיהיה להקרבן החמור

ג) ובשבועות י"ב בתמידין שלא הוצרכו לציבור והיינו אותן שנשתיירו מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים באחד בניסן שצריך להקריב מתרומה חדשה [והנה הש"מ במנחות ע"ט הקשה בשם השר מקוצי דיקחו אותם הטלאים מתרומה חדשה ע"ש וק"ל איך אפשר זה הא באחד בניסן תורמין את התרומה כדאמרינן בשקלים בד' פרקים תורמין כו' וכדאמרינן בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה ובאחד בניסן כבר צריך להקריב מן החדשה ואיך אפשר לקנות קודם ניסן מן החדשה] לר"ש אין נפדין תמימים ואמרינן דמקיצון בהם את המזבח ואמרינן דמודה ר"ש בשעירי חטאות שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהן גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה ופי' רש"י ז"ל דשעיר של ר"ח אדר שנאבד ונמצא בניסן דבעינן מתרומה חדשה אין מקיצין המזבח בגופו אלא ירעה וילקח בדמיו עולה ע"ש וקשה איך יקח בדמיו עולה הא חטאת הוא ובגמרא אמרינן דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין בגופן ואיך משתנה מחטאת לעולה ואע"ג דמותר חטאת קרב עולה אין זו מותר חטאת כיון דראוי לרגל אחר דהא ר"ש ס"ל דאם אבד ברגל זה יקרב ברגל אחר וזה דבעינן מתרומה חדשה הוא רק למצוה ואי נימא כיון דעכ"פ למצוה בעינן מתרומה חדשה חשיב מותר א"כ בתמידין שלא הוצרכו לציבור שנשתיירו מתרומה הישנה דאמרינן לר"ש דמקיצין בהם את המזבח ופי' רש"י ז"ל דר"ש לטעמיה דס"ל דיקרב ברגל אחר ה"נ כיון שזה עולה וזה עולה יקרבו ע"ש וקשה ל"ל ר"ש לטעמיה תיפוק ליה כיון דבאחד בניסן נעשו מותר דצריך להקריב מן החדשה ומותר עולה קרב עולה כדאמרינן במשנה פ"ב דשקלים היינו דמותר עולת חובה קרבה עולת נדבה א"כ מותר עולת חובה של ציבור קרבה עולת נדבת ציבור שהוא קיץ המזבח ול"ל ר"ש לטעמיה וצ"ע

ד) ומותר תודה קרב תודה אך בלא לחם וכדאמרינן בזבחים ט' ע"א מי איכא מידי דמותר תודה עצמה לא בעי לחם כו', ובמנחות ע"ט מפקינן לה מקראי דתודה עצמה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופיה ולא תמורתה טעונין לחם וחילופין וולדות ותמורות חשיבי מותר תודה ושם פ' ע"א אמרינן בולד תודת חובה למ"ד דאדם מתכפר בשבח הקדש טעונה לחם ומכל הסוגיא שם מוכח דתלי בזה דרק התודה שמתכפר בה טעונה לחם והשאר חשיב מותר תודה ואינו טעון לחם וזה דחילופין וולדות ותמורות אין טעונין לחם הוא משום דאינו מתכפר בהם

והנה יש לחקור באומר הרי זו תודה והוממה וחיללה על שנים דהא רשאי לעשות כן כדאמרינן במנחות ק"ח ע"א במתני' שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים כו' אם שניהם טעונים לחם או אפשר דרק אחת טעונה לחם כיון דאמר הרי זו תודה לא חייב עצמו אלא בלחם אחד ומהיכן מתחייב ב' לחמים והכא ליכא למימר מרבה בתודות הוא דבאות רק מחילול הראשונה ולא נתכוין להתנדב עוד ואפשר בכה"ג דרק אחת טעונה לחם והשניה הוי כמו מותר תודה דאינה טעונה לחם והנה אי נאמר כן אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואמרינן בגמרא דשניה אי"ל תקנה משום דאינו יכול להביא לחם מספק וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' פסה"מ דתרעה עד שתומם והקשה שם הראב"ד ז"ל מה תקנה אם תרעה הרי פדיונה יהיה ג"כ ספק אי צריכה לחם ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דאם תוממה י"ל תקנה דהא הכא ע"כ מיירי באומר הרי זו תודה ולא אמר הרי עלי וכדאמרינן שם בגמרא פ' ע"ב א"כ יכול כשהוממה לחללה על שנים ויביא ב' בהמות ויתנה ויאמר אם זו תמורה הרי הוא מחללה על אחת והשניה מקדישה עתה לתודה ובכה"ג אחת טעונה לחם ויאמר אח"כ אם זו תודה הרי הוא מחללה על שניהם ובכה"ג ג"כ אחת טעונה לחם והשניה קרבה בלא לחם וא"כ י"ל תקנה אם תרעה מיהו בעיקר הדין עדיין צ"ע

ה) אמרינן בפ' התודה ע"ח ע"ב דתודה ששחטה שלא לשמה לא קדוש הלחם ומפקינן לה, התם מקרא מדכתיב זבח תודת מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם ופי' רש"י ז"ל זבח תודה משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו עכ"ל והנה יש לחקור בשוחט תודה לשם תודת חברו דאמרינן בזבחים ז' דלא עלתה לבעליה לשם חובה דחשיב שינוי קודש אי כה"ג קדוש הלחם אי זה דאמרינן דשחטה שלא לשמה לא קדוש הלחם הוא דוקא בשוחט תודה לשם שלמים שאינם טעונים לחם ובעינן זביחה לשם תודה דמפקינן לה מקרא אבל בשוחט לשם תודת חברו הא תודה לשם תודה נשחטה ואע"ג דחשיב שינוי קודש לענין דלא עלו לבעלים לשם חובה מ"מ לענין קידוש הלחם כל שנשחטה לשם תודה קדוש הלחם או אפשר כיון דלא עלתה לבעליה לשום חובה חשיב כמו מותר תודה דאינה טעונה לחם והוי כמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה דמתכפר באיזה שירצה והשניה אינה טעונה לחם כיון דאינו מתכפר בה אינה טעונה לחם וליכא למימר דהכא תהא טעונה לחם מדין תודת נדבה ומשום נהי דאינו מתכפר בה דלא עלתה לבעליה לשום חובה מ"מ בשוחט שלא לשמו דלא עלה לבעלים לשם חובה אמרינן אם כאשר נדרת עשית יהיה נדר ואם לאו יהא נדבה ותודת נדבה ג"כ הרי טעונה לחם דזה דוקא במתנדב תודה לכתחילה אבל תודת נדבה שנעשית ע"י מחשבת הכהן אינה טעונה לחם דחשיב מותרות דאתו לה מעלמא וכדאמרינן בזבחים ט' בפסח ששחטו לשם תודה דפרכינן דנהוי תודה למאי נ"מ להטעינה לחם ואמרינן מי איכא מידי דמותר תודה עצמה לא בעי לחם ואילו מותר דאתיא לה מעלמא בעי לחם ע"ש אלמא מה שנעשית תודה ע"י מחשבת הכהן חשיב מותרות דאתו לה מעלמא ואינה טעונה לחם וה"נ בשוחט תודה לשם תודת חברו דלא עלו לבעליה לשם חובה דמדין תודת חובתו אינה טעונה לחם שהרי אינו מתכפר בה ומדין תודת נדבה שנעשית ע"י מחשבת הכהן ג"כ אינו טעון לחם דחשיב מותר דאתו לה מעלמא

מיהו לפ"ז יש לעיין ל"ל קרא כלל דתודה ששחטה שלא לשמה לא קדוש הלחם תיפוק ליה כיון דאינו מתכפר בה דהא כל הזבחים ששחטן שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה א"כ הו"ל כמותר תודה שאינה טעונה לחם וע"כ צ"ל דזה דוקא אם בתחילת ההקרבה אינה ראויה להתכפר בה אבל אם זה שלא נתכפרו הבעלים