מפעלות אלוקים צה

יאמר עליו ית' ועלינו בשתוף השם כמו שהוא הענין בידיעתו עם ידיעתנו ולכן אינו מהבטל שהרצון בו ית' לא יחייב שנוי כאשר יחייב בנו. גם שטבע הרצון כן חיוב לפעול כשירצה ולבחור עת זולת עת ונעזר עוד הרב באמרו שאנחנו נסכל דרכי חכמתו סכלית גמורה ואיך נבקש אם כן תכלית לבריאתו את העולם ולמה בראו בעת הבראו וכמו שתראה כל זה מדבריו בפי"ח חלק שני ובפרקי הידיעה בחלק השלישי כתב הרב עוד שהנימוס האלקי אינו נקנה מהנמצאות אבל הן נקנות ממנו וכפי זה יאמר הרב שאינו רחוק שיהיה הנימוס בו ית' אמתי קודם הוית הנמצאי' חוץ לנפש לפי שאינו נקנה מהם אבל הם נקנים ממנו. וכבר כתב זה הרלב"ג גם כן עם היות שלא זכרו בשם הרב. זהו ענין דברי הרב ותשובותיו על הטענו' האל' ואין ספק אצלי שכמו שהיתה תשובת הרב המורה על הטענות הטבעיות אמתית ומספקת גלוית האמת חומה עלינו גנון והציל פסוח והמליט מספקות ארסטו ככה תשובתו זאת על הטענות האלקיות האלה היא באמת חלושה ומסופקת מאד. וזה שהוא אומר שפעל הנבדל בעת זולת עת אינו שנוי בחק הנפרד ולא יציאה מן הכח אל הפעל. ועל זה יש למערער שיערער ויאמר שלא יצוייר צאת דברו מן האפשרות אל המציאות הפעלי' בלי סבה מתחדשת אם בעצם הפועל ואם במתפעל או בשאר הדברים אשר מחוץ. והנה בבריאה הראשונ' לדעת התורה אי אפשר שנאמר שהיה שם סבה מתחדשת במתפעל ולא בדבר אחר מחוץ כיון שלא היה שם דבר זולתו ית' ויתחייב אם כן שיהיה חדוש הסבה בעצם הפועל וחדושה הוא שנוי שמציאותו נמנע בחקו. גם שהנבדל אשר הוא בפעל תמיד במה הוא נבדל חמר ואין בו דבר כחני שנאמ' בו שיצא מהכח אל הפעל הוא מאמר סות' נפשו. ואולם השכל הפועל אם יפעל עת ולא יפעל עת אחר' הנה זה הוא לחסרון המקבל כי הוא בפעל משפיע תמיד אם יהיה שיקבל השפעתו ואין בו דבר מהכח ואין אם כן הנדון דומה לראיה. גם במה שאמר הרב שאין לרצונו יתברך תכלית יוצא מעצמו ולכן אין לשאול למה פעל עתה ולא פעל קודם לזה יש ערעור רב לפי שאם רצה לומר שרצונו יתברך הוא מהותו ועצמו ולכן אין לרצונו תכלית יוצא ממנו צדק במאמרו. אבל עדיין תשאר השאלה ואם עצמו ורצונו היה מקדם ולא נתחדש איך יהיה הנרצה מתחדש ולא יהיה קדום כרצונו ית' וכמו שאמ' אבן רשד שחכמתו ית' המחייב זה הנמצ' היא עצמו ואח' שעצמו לא סר ולא יסו' ועצמו במה הוא עצמו מחייב לזה הנמצ' יתחיי' מזה שיהיה העולם נמצא תמיד לא סר ולא יסור במציאות הפועל החכם הנצחי כי אם היה פעל העולם נמשך אל הרצון והראשון ית' רצונו הוא עצמו ועצמו נמצא תמיד על ענין אחד למה יפעל עת ולא יפעל עת למה ירצה עת ולא ירצה עת אחרת האם אין זה שנוי בו. ואם אמרנו שאמתת הרצון ומהותו הוא שירצה עת אחת מוגבלת ולא ירצה עת אחרת הנה לא נמלט מהודות שהעת היא המביאה אל השנוי הוא התנאי שיתלה פעלו בו. ואם רצה הרב לומר שאין לרצונו המיוחד לפעול בעת ההיא אשר פעל בה תכלית יתחייב שיפעל ללא תכלית והוא מגונה מאד בחק כל בעל שכל כל שכן בחקו ית' הנה א"כ יש שם תכלית אחר יניעהו לפעול עת זולת עת מבלעדי הרצון הפך מה שאמר ואותו תכלית נחזור ונשאל אם היה מצד הפועל או מצד המתפעל וכן לאין תכלית. גם הפועל האלקי אינו פועל בכלים לשנאמר שהיו חסרים ממנו קודם הבריאה ולכן לא היה פועל מקדם. כי הוא שלם בתכלית השלמות לא חסר דבר. גם אי אפשר לומ' שלא היה אז הזמן ההוא לפעול עד עת בא דברו כי הנה קודם הבריאה לא היה זמן ולא דבר כי אם