מפעלות אלוקים לח

ש והנה יבאו אחרי כן בזה דברים

הפרק הה' בביאור הסבות שבעבורם ברח הרב המורה מדעת אפלטון כפי התורה ואמנם שיהיה דעת אפלטון כנגד כונת התורה הוא מבואר לפי שאפלטון הניח שהיה החמר הקדום ההוא מתנועע תנועה בלתי מסודרת קודם הבריאה זמן בלתי בעל תכלית ובעת הבריא' קבלה הסדר וכפי פשוטי דבריו יתחייב שבהיות שם תנועה מה שיהיה שם זמן א"כ טבע וצורה מה לאותו חמר וישוב הענין לדע' ארסטו בקדמות העולם שהתנוע' היא נצחית לפחות במין ועוד שכפי דעת אפלטון יתחייב היות המלאכים בלתי נבראים אבל קדומים כקדמות האל להיותם נפרדי' מחמר והוא יאמר שכל מה שנתחדש היה מאותו חמר וכל זה הפך כוונת התורה האלקית שהשרישנו שהאל יתברך הוא הבורא וכל מה שזולתו נברא ולכן מפאת התורה הרחיק הרב המורה את דעת אפלטון ושמו כדעת ארסטו בקדמות ואמנם כפי עיקרי הדת ושרשיה הנה נתרחק הרב ג"כ מדעת אפלטון לפי שהוא ביאר בפי' המשנה ביסודות התורה ועיקריה שהיסוד הראשון הוא שהאל יתברך הוא מחוייב המציאות מפאת עצמו וסבה ראשונה לכל הדברים והיה העיקר השני שהוא אחד כי כמו שהתבאר בחכמת האלקות א"א שיהיו שני דברים מחוייבי המציאות מצד עצמם. והיה העיקר השלישי שהוא בלתי גשם שאם היה גשם היה מתחלק ומתרבה כפי חלקיו ולא היה א"כ אחד והעיקר הרביעי שהוא יתברך לבדו קדמון וכל מה שזולתו מחודש ולא קדמון כמו שזכרתי למעלה ולהיות העיקרים האלה מתאחדים ונקשרים זה בזה שהקדמון הוא אחד הוא מחוייב המציאות וסבה ראשונה לכל מה שזולתו לכן ברח הרב מהניח חמר קדום לפי שבהיותו קדום יהיו שמה שתי עלות ראשונות האל יתברך והחמר הקדום ההוא שניהם קדומים ושניהם מחוייבי המציאות והוא מגונה בתכלית הגנות כי הנה יתחייב מזה שלא יהיה הסבה הראשונה אחד ולא הוא לבדו קדמון ויתבטלו ויוכחשו היותר עצמיים וראשונים במעלה שבכל עיקרי הדת וכבר הרגיש אפלטון בגנות דעתו מזה הצד ואמר שלא היה החמר הקדום ההוא במעלת השי"ת בעצם המציאות אבל הוא ית' סבת מציאותו והחמר אצלו כחמר ליוצר או כברזל לנפח שיצייר ממנו כרצונו וכן כתב הרלב"ג שהחזיק בבריאתו שבהיות שם חמר קדום לא יתחייב שיהיו האלוקות שנים כי אין האלקות מצד היותו קדמון כי אם מצד עוצם מדרגתו שיושפע ממנו הטוב והסדר במציאות אבל הדברים האלה תנחומין של הבל הם כי אף שנודה שאין שניהם אלוהות אין להמלט משיהיו שתי התחלות קדומות אחת במדרגת הפועל והצורה בתכלית השלמות ואחת במדרגת החמר בתכלית החסרון ותהיה אחת מהן סבת הטובות שהוא האל יתברך פועל העולם וצורתו האחרונה ואחר סבת הרעות שהוא החמ' וגם הרל"בג מודה בזה ואומר שהדבר כן וכדאי בזיון וקצף לפי שזה היה דעת מאני ראש המאונים שהאמין בשתי התחלות ועל שמו נקראו הכופרים בפנת האחדות מאונים ואמנם מה שאמרו חז"ל אין דבר רע יורד מלמעלה אין הכונה שהיו שתי התחלות אחת התחלת הטובות והוא האל יתברך והאחרת התחלת הרעות כמו שחשב הרלב"ג בדבריהם אבל רצו לומר שהדעות בעולם סבתם האדם במעשיו המגונים. וממנו הן נמשכות לא מהאל יתברך כי לא יחפוץ במות המת. ויקשה זה יותר לדעת אפלטון שהניח השכלים הנבדלים גם כן קדומים והיו אם כן שמה התחלות רבות קדומות חמריות וצורות והוא מגונה מאד עם שהוא טעות מבואר שהעולם בכללו בהיותו מתאחד ונקשר כאיש אחד לא ישתלשל מהתחלה אחת סוף דבר שהמאמין