מפעלות אלוקים קנז

לו מהמגיע אותו עה שא"א שיצוייר כן בענין המציאות ולכן ב"ר כאשר לא נחה דעתו לבטל הטענ' הנז' בדר' הזה שלאלסכנד' התאמץ להשי' עלי' באופן אחר ואמר ראשונה שזה היה הספק היותר חזק שהי' אפשר שיסופק וכן קראו במקום אחר ספק עצום קשה להפרד ממנו יען וביען הרגיש בחוזק הטענה הזאת והכרחיותה. ותשובתו עליה ראשונה היא בביאורו למ"ש שאין לגרם השמימיי כח אל המציאות כלל כי הוא נצחי בעצמו בפעל אבל בלבד יש לו כח אל הכונה ר"ל אל ההעתק' ממקום למקום ולזה אינו מחוייב שיפסד אבל התחייב לו מצד עצמו שתפסק תנועתו ואם היתה תמידית ונצחיות מפני המניע שאינו כח בגשם והוא בלתי מכולה ואין זה מהבטל בענין התנועה כמו שהוא בענין המציאה ולכן תשובת אלסכנדר בהנחת איפשרות מצד עצמו עם חיוב מצד סבתו היא להיותה בענין המציאות אבל זאת ההנחה היא אמתית ומחודשת בענין ההתנועעות שהוא איפשרי מאת הגשם המתנועע ב"ת והוא בו בלתי נצחי ואמנם יחייבהו וינצחהו הכח הנבדל המניע אותו לאין תכלית וסבת זה החלוף ביניהם זה כי המציאות פעל פנימי והתנוע' פעל חצוני כמו שאמרנו זהו מה שכיון ב"ר בתשובתו זאת אלא לפי שהביא דבריו בקצור רב לא הבינוה רוב המעיינים בשלמות. והנ' הר"לבג חתר לבטל התשובה הזאת. באומ' כ"א הי' מתחיי' ההפס' לגלג' מצד עצמו לא הי' אפש' לתת לו הנצחיו' הכח המניעו והמשל בזה כי המנגן מני' ידיו מפני השיר המצויי' בנפשו. וכאשר יתמיד בתנועתו ידיו יותר מדי יקרה בהם לאות ויגיעה אף על פי שהמניע שהוא הציור באותו שיר הוא תמיד על ענינו אם לא נניח שהמניע יכריחהו להתנועע על דרך שיגיע גשם לגשם כשימששהו. וזה מבואר הביטול ועוד שאם הית' תנועת הגרמי' השמימיים איפשרית מצד עצם ומחוייבת מצד מניעיהם תהיה אם כן תנועתם מוכרחת ע"צ האונס בכל זה הזמן החולף וזה תכלי' הביטול כי לא ימצא בדברים הטבעיים דבר בזה התואר וכל שכן שיהי' מתמיד. ועוד שזאת התנועה אשר לגרמים השמימיים אינה ע"ד ההכרח אלא ע"ד הציור והתשוקה. אם לא ישים תנועתם נצחית הכח המניע אלא תשוקתם לפי מה שיחייב ציורם. ואם היה האיפשרות אשר להם על התנועה מצד עצמם. הנה תפסק תנועתם בהכרח. והמשל שהנפש המניעה באדם היא תמיד על ענין אחד ויקרה לה מצד חוליה כליה שתפסק תנועתה ולא יקרה לה זה מצד כלות כחה ולכן לא הרוחנו כלום לצאת מידי הספק הזה בהציאנו המניע בלתי כח בגשם והפלוסוף הודה שיש לגלגלים יגיעה ולאות ועל זה לא היה בגלגל העליון יותר ככבים שתכבד עליו תנועתם ואף על פי שאין זה נכון היה מכל מקום סתירה מדבריו אל דבריו ע"כ. ואין להתפלספותו זה שום עקר כי זה מה שיתחייב לאות ויגיעה בגרם השמימיי אם היתה תנועתו איפשרית מצד סבתו זה טעות מבואר שמאחר שהגרם השמימיי נצחי מצד עצמו כמו שיראהו ב"ר עם היות שחיוב התנועה יקרה לו ממניעו לא מפני זה יקרה לו שום לאות לאין תכלית. ומה שהמשיל במנגן אינו דומה כלל למה שלפנינו כי לאות ידיו הוא מפני שאינם נצחיות המציאות כגרם השמימיי ואם היו נצחיות לא היו לואות לעולם בעוד שלא יחלש המניע וכן לאות כלי הנפש שאינם נצחיות המציאות שאם היו היו תמיד עושים ממעשיהם כל עוד שהנפש בתקפה ובגבורתה והלאות שהוד' ארסטו ברבוי הככבים הוא להיותו חוץ מטבע הגלגל שלא היה אפשר בו עוד הנצחיות מפני אותה היציאה ולכן היה אפשרי בגלגל בעבורו הלאו' וההפסד ואם מה שאמר שאם היתה תנועת הגלגל איפשרית מצדו ומחוייבת מצד סבתו שתהיה הכרחית היא כזב הטעיי שהמניע ואם יתחייב תנועת הגלגל לא יתחייב בו תנועה הכרחית שהתנועה הכרחית הי' הפך הטבעית כעליה לאבן ואין זה בגלגל.