מצודת דוד על תהילים פ

רועה. אתה רועה ישראל קשוב תפלתנו:

נוהג. אתה הנוהג את יוסף כרועה המנהיג את הצאן ולפי שיוסף כלכל את השבטים במצרים לכן נקראו על שמו:

יושב. אתה הוא היושב על הכרובים שעל הארון הופיעה והאר לנו ישועה:

לפני אפרים וגו׳‎. ר״‎ל לצורך גאולתם עורר את גבורתך וגו׳‎:

ולכה. כמו ולך כן הוא ע״‎פ המסורה ור״‎ל עליך:

השיבנו. אליך:

והאר. הראה לנו פנים מאירות ושוחקות ונהיה נושעים:

עשנת. כעסת למאס תפלת עמך:

לחם דמעה. במקום הלחם האכלתם דמעה כי דמעת הבכי מונע תאות האכילה וכאלו משביע כדבר מאכל:

ותשקמו. השקית אותם בדמעות מלוא שליש ר״‎ל הדמעות הרוו צמאונם:

מדון. בעלי דין ומריבה:

גפן. ישראל הנמשל לגפן הלוא אותם הוסעת והוצאת ממצרים:

תגרש. מא״‎י גרשת שבעה עממין ונטעת אותם במקומם:

פנית לפניה. את העובדי כוכבים ההם ושרשת שרשיה של ישראל ותמלא את הארץ ממנה:

צלה. של עדת ישראל:

וענפיה. של העדה ההיא היו ארזים חזקים ר״‎ל משלו על כל הארץ וגדלו למעלה:

תשלח. פשטה ענפיה עד ים פלשתים והוא האורך:

ואל נהר. זה נהר פרת והוא הרוחב:

למה. עתה למה תחשב לאויב ופרצת גדריה וכל עוברי דרך מלקטים פריה ר״‎ל למה נתתם להפקר לכל:

יכרסמנה. הנמשל לחזיר מיער למה יכרית ויכלה אותה:

וזיז. החיות הזזים בשדה כ״‎א ירעה בה ויאכל פריה:

שוב נא. שוב עתה אלינו:

פקוד. השגיח על הגפן הזאת:

וכנה. מקום מושב הגפן אשר ימינך נטעה בה את הגפן והיא א״‎י:

ועל בן. ר״‎ל תן השגחתך על א״‎י ועל הבן אשר חזקת לך והוא ישראל:

שרופה באש. הלא הגפן ההיא שרופה היא באש וכרותה ממקומה והמה הולכים ואבודים מגערת כעסך:

תהי ידך. מעתה תהיה ידך להגן על איש שהושעת בימינך:

ועל בן וגו׳‎. הוא כפל ענין במ״‎ש כי היא היא ועל ישראל יאמר:

ולא נסוג. לא נשוב אחור ממך:

תחיינו. ר״‎ל הוציאנו מן הגלות ונקרא אז בשמך להודות לך: