מצודת דוד על תהילים פא

הרנינו. בפה:

עוזנו. שהוא לנו למעוז וחוזק:

הריעו. בשופר:

שאו זמרה. הרימו בפה קול זמרה ותנו קול על התוף וכנור שקולו נעים:

בחודש. בהתחלת החודש ר״‎ל ביום הראשון תקעו שופר:

בכסה. בזמן המיועד להיות בו יום חג והוא ר״‎ה:

כי חק. התקיעה ההיא היא חק גזרת המקום על ישראל כי הוא יום המשפט ובא התקיעה לזרז על התשובה לזכות במשפט:

עדות. ביום הזה שמו עדי הזהב על יוסף כמ״‎ש וישם רביד הזהב על צוארו (בראשית מ״א:מ״ב) כי ארז״‎ל בר״‎ה יצא יוסף מבית האסורים:

בצאתו. בעת שיצא למשול על ארץ מצרים:

שפת. אז היה יוסף משתבח לומר שפת לשון אשר לא ידעתי מעולם הנה עתה אשמע ואבין כי ארז״‎ל שבא גבריאל ולמדו שבעים לשון לפי שכתוב בנמוסי מצרים שאין למשול בהם כ״‎א המכיר בכולן:

הסירותי. אמר במקום ה׳‎ בזה היום הסירותי מסבל שכמו של ישראל כי ארז״‎ל בר״‎ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים:

כפיו. העברתי כפיו מן הדוד ממה שהיה מבשל לאדוניו ועשה לו מלאכת עבד:

בצרה. בעת הצרה כשקראת אלי הוצאתיך ממנה:

אענך. עניתיך במה שהייתי מסתיר ממך:

רעם. בעת עברם בים והיה על המצרים לבדם שנאמר קול רעמך בגלגל (לעיל טז):

אבחנך. ר״‎ל עם כי היה בחון וידוע לפני שתחטא במי מריבה עכ״‎ז עניתיך בעברך במי הים:

סלה. ר״‎ל וכ״‎כ עד עולם דרכי להושיע בעת צרה עם כי נגלה לפני שיחטא בדומה לה:

שמע עמי. אמרתי מאז שמע עמי והנה אתרה לשמוע אמרי:

ישראל. ר״‎ל כי אם תשמע לי אתה ישראל:

אנכי. ר״‎ל הנה הלא אני המעלך מארץ מצרים וידי בכל משלה ולזה הרחב פיך לשאול ממני כל חפצך ואמלאם אם תשמע לי:

ולא שמע. אבל עמי לא שמע לקולי:

לא אבה. לא רצה לשמוע לי:

ואשלחהו. שלחתים מארצם ללכת בגולה כי הלכו בשרירות לבם ובעצתם הרעה:

לו עמי. אם היה עמי שומע לי וגו׳‎:

כמעט. כשעור מעט זמן חיש מהר הייתי מכניע אויביהם והייתי משיב ידי על הצרים להכות ולחזור ולהכות:

משנאי ה׳‎. השונאים הנחשבים לשונאי ה׳‎ היו אז מכחשים לו לומר שאינם שונאים על כי יפחדו מהעונש:

ויהי עתם. עת הטובה ההיא היתה לעולם מבלי הפסק:

ויאכילהו. אז היה ה׳‎ מאכיל אותו ממיטב החטים והיה משביעו דבש הזב מן הצור וכן הוא אומר ויניקהו דבש מסלע (דברי׳‎ לב) והוא מדרך משל לומר שהיה רב שפע במקום יובש וצמא אם היו הולכים בדרכי המקום: