מצודת דוד על דברי הימים א כא

ויעמד שטן. הוא היצה״ר הנטוע בלב האדם:

על ישראל. ר״ל לעשות דבר הרע לישראל:

יוסף ה׳. על כי היה נראה משאלת המלך אשר יחשוב כי רבים המה ולכן התאוה לדעת מספר׳ ולזה אמר לו יואב מי יתן ועוד יוסף ה׳ עליהם כמו שהם עתה ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד מאה פעמים:

הלא וכו׳. ר״ל הלא אדוני המלך יודע אשר כולם לאדוני לעבדים ואם עוד יתרבו הנה ברוב עם הדרת מלך וא״כ למה יבקש לדעת מספרם למה יהיה זה סיבה לעשות שממה לישראל כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין:

אלף אלפים. ר״ל אף שיואב נתן למלך מספר מועט האמור בש״ב האמת הוא שהיו אלף אלפים וכו׳:

ולוי ובנימן. ר״ל על כי לא פקד ביניהם לוי ובנימין לזה לא עלה החשבון שנתן למלך כמ״ש כאן כי החשבון האמור כאן היה עם לוי ובנימין (ואף כי לא מנה אותם יתכן שאמר כן באומד הדעת):

כי נתעב. נתן טעם למה לא פקד את לוי ובנימין ואמר כי דבר המלך היה מאוס בעיני יואב ולזה היה משתמט לומר הלא גם בימי משה לא התפקדו מטה לוי בתוך בני ישראל ובבני בנימין היה כמשתמט לומר די להם מה שנתמעטו בימי פילגש בגבעה:

על הדבר הזה. בעבור שנמנו בלא כופר נפש:

ויך את ישראל. ר״ל עי״ז בא הנגף כאשר בחר דוד:

הדבר הזה. למנותם בלא כופד נפש:

העבר נא וכו׳. ר״ל לא ימותו לשחת וא״כ ממילא יעבור העון וילך לו הואיל ולא יהיה הנגף:

כי נסכלתי מאד. ר״ל הלא אני עשיתי סכלות גדול מאד למנותם בלא כופר נפש ומה פשעו הם שימותו במגפה וכאשר לא ימותו לא ימצא בי עון:

חוזה דוד. כי כל נבואותיו היה לדוד:

שלוש. ר״ל אחת משלש וכן בשתים תתחתן בי (ש״א י״ח) ור״ל באחת משתים:

אם שלוש שנים רעב. חמור הנגף הבאה בעבור המנין מבלי כופר:

למשגת. להיות משגת אותך:

שלשת ימים חרב ה׳. ר״ל יקל בדבר להיות זמן מוגבל ובהשגחת המקום:

ודבר וכו׳. כפל הדבר פעמים ושלש במ״ש כדרך המקרא:

ראה. בראיית הלב ובהבנתה:

את שלחי. הוא המקום ב״ה:

צר לי מאוד. כאומר הלא כולם קשות הם למאד ועכ״ז אפלה ביד ה׳ זו הדבר כי רחמיו מרובים ורחם ירחם:

וביד אדם. כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם והמה לא ירחמו:

וכהשחית. וכאשר הרבה להשחית ראה ה׳ בענים וינחם על הרעה:

רב עתה. די עתה במה שמתו והרף ידך מלהשחית עוד כזאת כ״א מעט מעט:

עם גורן. סמוך לגורן ארנן:

בין הארץ וכו׳. ר״ל עמד באויר:

ואלה הצאן. רצה לומר בני העם:

ידך. מכת ידך זו הדבר:

לא למגפה. לא תשלוט להביא מגפה:

כי יעלה דוד. אשר יעלה דוד אל הגורן להקים בה מזבח:

וישב ארנן. החזיר פניו:

את המלאך. המשחית בעם:

וארבעת בניו. אשר היו עמו היו מתחבאים א״ע מפחד המלאך:

עד ארנן. סמוך אל הגורן:

בכסף מלא. במחיר כסף שלם כל משקלו:

ותעצר. כדי שתעצר המגפה:

קח לך. את הגורן:

ויעש. משלי יעשה עולות את הטוב בעיניו ראה וכו׳:

לעצים. להבעיר האש על המזבח:

לא אשא. לא אקח אשר לך לתתם לה׳:

והעלות. ולהעלות עולה מהדבר הניתן לי בחנם:

במקום. בעבור כל השדה סביב הגורן:

באש. ר״ל העניה היה במה שירדה האש על המזבח:

ויאמר וכו׳. להשיב חרבו וכן עשה וישב חרבו לבל להשחית כלל מעתה:

ויזבח. היה רגיל לזבוח שם קרבנותיו:

בבמה. הבית שעמד בה המשכן והמזבח נקראה במה ע״ש הבמה שעמד בה והיא המזבח:

ולא יכול וכו׳. ולזה זבח קרבנותיו על המזבח שעשה בגרן ארנן:

כי נבעת. וחש כחו מעתה ללכת לגבעון: