מצודת דוד על עזרא ג

בערים. היו בערי נחלתם:

כאיש אחד. ר״ל חיש מהר כביאת איש אחד:

בן שאלתיאל. בן בנו היה כמ״ש (בד״ה):

להעלות עליו עולות ככתוב וגו׳. המה עולות התמיד:

כי באימה. כי בעבור האימה והפחד שהיה עליהם מעמי הארצות מהרו בבנין המזבח להקריב בו לה׳ ולשאול מעמו העזר בעת הבאת הקרבנות:

עולות לבקר ולערב. הם התמידין:

את הג הסוכות. ר״ל קרבנות החג:

ועולות יום וגו׳. העולות הראויות לכל יום במספר הראוי כמשפט התורה הביאו של כל יום ביומו:

ואחרי כן. אחר סוכות הקריבו בו עולות תמיד בתמידות מבלי הפסק ועולות לחדשים וכו׳:

ולכל מתנדב. הקריבו לכל מי אשר התנדב קרבן:

החלו. אז התחילו להעלות וכו׳ אבל לא הקריבו בתמידות עד אחר הסוכות:

לא יסד. עדיין לא בנו היסוד:

לחוצבים. המה כורתי האבנים ממקום מחצבם:

ולחרשים. הם האומנים בוני הקיר:

לצדונים ולצורים. כי יודעים המה לכרות העצים כמ״ש (במ״א) בבנין שלמה:

אל ים יפוא. להשיטם עליו ולבוא לירושלים:

כרשיון. כרשות כורש אשר היה עליהם לבנות את הבית:

בחדש השני. הוא אייר:

החלו זרובבל וגו׳. התחילו בבנין:

לנצח. לומר שירה ולנגן בעת הבנין:

לנצח על עושה המלאכה. לנגוש עליהם לבל ירפו ידיהם מן המלאכה:

בני חנדד וגו׳. גם הם היו נוגשים על עושי המלאכה:

מלובשים. בבגדי כבוד ובידם החצוצרות:

על ידי דוד. בההלול האמור ע״י דוד:

ויענו בהלל. הרימו קול בהלל וכו׳ לומר כי טוב להודות לה׳ כי לעולם מושך חסדו על ישראל:

על הוסד. כל השמחות הללו היו על אשר הניחו היסוד מבית ה׳:

את הבית הראשון. שבנה שלמה:

ביסדו. בעת יסדו הבית הזה:

בעיניהם. ר״ל והמה רואים:

בוכים. היו בוכים על כי היה קטן הרבה מן הבית הראשון:

ורבים. אשר לא ראו הבית הראשון הם היו מריעים בשמחה להרים קול גדול על שמחת הבנין:

ואין העם מכירים. אותן השומעים לא היו מכירים קול תרועת השמחה מפני קול הבכי:

כי העם. עם כי העם השמחים היו מריעים תרועה גדולה אבל קול הבכי נשמע עד למרחוק ובטל קול השמחים: