מצפה אריה תנינא חלק ב תב

דאמרי אשמועינן רבא דליכא כרת בהיכל ולפ"ז שפיר ניחא קושית התוס' דאף דבכל ימות השנה טבול יום של זב כזב דמי ואיכא עשה ול"ת מ"מ במצורע מחוסר כפורים דהתירה התורה להכניס ידיו לבהונות למאן דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה ואמרינן כיון דאישתרי אישתרי נמי לקרי' ותו לא קרינן וישלחו מן המחכה שהרי אינו משתלח ממחנה שכינה פטור מהל"ת דלא יטמאו את מחניהם כשנכנס למחנה לויה וליכא אלא עשה וישלחו מן המחנה אפילו מקצת מחנה וכיון דליכא אלא עשה שפיר אמרינן דיבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ושרי לכנוס להר הבית שהוא מחנה לויה וכמו כן שפיר ניחא הא דאמרינן הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן לענין כניסה לעזרה וממילא ליכא בכניסה להר הבית אלא עשה לחודא וע"ז אתי עשה דפסח ודחי לעשה דוישלחו ודו"ק: והנה הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהל' ביאת מקדש הלכה י"ג כתב ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל אע"פ שלא הותרו אלא לעזרה הואיל שאין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום הרי אלו פטורים וכתב הכ"מ שם בעיא ואיפשטא בתרי לישנא חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לן לחייב וע"ש במ"ל ומוכח מהכ"מ דהני תרי לישני פליגי אהדדי ולא כתוס' דמפרשי דלא פליגי כלל אלא מקרא דוישלחו אפילו מקצת מחנה מרבינן דאיכא עשה ומקרא דחוץ למחנה תשלחום ממעטינן דליכא כרת וכיון דלהרמב"ם נשאר הדבר בספק להכי שפיר ניחא מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך מימרא דרב יוסף דאפילו אם נימא דזבין ומצורעים שנעשו טמאי מתים או טמאי מתים ונעשו זבים ומצורעים מותרים לכנוס בעזרה או מטעם כיון דאישתרי אישתרי כאביי אי מטעם דרבא מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות מ"מ אסורין לכנוס במחנה לויה דטמאי מתים לא אישתרי כקושית התוס' וממילא אי אפשר שיכנסו בעזרה ואין להקשות דמ"מ לענין אכילה נימא הואיל ואישתרי אישתרי או מה לי חד דיחויא כו' ויהי' מותרין לשלח קרבנותיהם די"ל דלאכילה לחודא לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי או מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות ודו"ק: סימן מג כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ו' מה' ביאת המקדש הלכה ג' כהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חולין שבו תרצה והכ"מ מראה מקום לזה מסוגיא דקידושין פרק האומר דף ס"ו ובפ' ח' דתרומות כתב עוד דלכאורה משמע דלא מכשירינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אם עבד אחר שנודע חילל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו אדרבה אשכחן בהדיא דלא מחלל מהיכי תיתי לן למימר דאי עבד אחר שנודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע עכ"ל והנה לפע"ד נראה דיש להביא ראיה מוכרחת לדעת הרמב"ם ז"ל מיבמות דף ל"ג דאיתמר התם זר ששימש בשבת פליגי בה ר' חייא ובר קפרא ר"ח סבר דחייב דכי אישתרי שבת לכהנים הותרה ולא לזרים וב"ק סבר דכשהותרה שבת לכל הותרה ואינו חייב אלא משום זרות ותמיהא לי טובא דאיך סבר בר קפרא דשבת לכל הותרה הא קי"ל דזר שעבד עבודתו פסולה ואיך יתכן שאם חילל שבת בעבודה פסולה שיהא פטור משום שבת הא אפילו כהן שהקריב ונמצא קרבן פסול חייב חטאת משום שחילל שבת כמו דאיתא בהדיא במתניתין דפסחים דף ע"א הפסח ששחטו שלא לשמו חייב וכן תנן התם נמצא טריפה בסתר פטור ודייקינן בגמרא הא בגלוי חייב ע"ש וא"כ הכי סבר ב"ק דזר עדיף מכהן דכהן שעבד ועבודתו פסולה חייב משום שבת וזר שעבד ועבודתו פסולה פטור משום שבת זהו יציבא בארעא וגיורא בשמיא ואף שמסקנת הש"ס התם דפליגי באיסור חל על איסור מ"מ גם פשטא דהס"ד דהש"ס ג"כ צריך ביאור ובפרט שהריטב"א בחידושיו שם בד"ה התחיל ר"ח לדון כ' דהא דאמרינן להלן דפליגי באיסור כולל כו' י"ל דאליבא דר' אבוה פליגי באיסור כולל וכו' והכא טעמא דנפשייהו קאמרי ע"ש: הן אמת דלא מצינו בעבודות שצריכין כהונה כמו קבלה והולכה וזריקה שיהא חילול שבת גמור בעבודתן זולת בהקטרת למאן דס"ל דהבערה לחלק יצאתה באיסור סקילה ולר"י דאמר הבערה ללאו יצאתה באיסור לאו וכשעובד זר בהקטרה לא מיפסיל הקרבן אע"פ שחייב מיתה ועבודתו פסולה וא"כ יש לומר דבאמת כמו כן כהן שהקטיר באופן שעבודתו פסולה כגון במחוסר בגדים בשבת ג"כ אינו חייב מיתה משום דאמרינן דשבת לכל הותרה אפילו אם העבודה פסולה ודוקא בשחיטה דלא בעי כהונה הוא דאמרינן כיון דמיפסל הקרבן וצריך להביא קרבן אחר חייב משום שבת אבל בהקטרה כיון דהקרבן כבר כשר ומ"מ התירה התורה להקטיר בשבת לכהנים הותרה אפילו אם עבודתו פסולה ולפ"ז יש מקום לומר דר' חייא ובר קפרא פליגי איך הדין בזר ששימש בהקטרה בשבת כיון דכהן ששימש בשבת אפילו אם העבודה פסולה פטור משום שבת כיון שהקרבן כשר אפשר דה"ה דזר ששימש נמי פטור דשבת לכל הותרה. אמנם מלבד דלא מצאתי דין זה מבואר איך הדין בכהן שהקטיר בשבת מחוסר בגדים אם פטור משום שבת עוד הקושיא במקומה עומדת לרב אחא בי' דמוקי לפלוגתייהו בשחיטת פרו של כהן גדול אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דחלל שעבד גם לאחר שנודע עבודתו כשרה שפיר יש לומר דפליגי זר ששימש בשבת הוה פירושו חלל שהוא באמת זר רק גזרת הכתוב הוא שעבודתו כשרה דר"ח ס"ל דחייב שתים משום זרות ומשום שבת ובר קפרא ס"ל כיון שעבודתו כשרה אינו חייב אלא משום זרות אבל משום שבת פטור דשבת לכל הותרה כל שעבודתו כשרה: ומעתה מוכח לפ"ז דחלל עבודתו כשרה גם לאחר שנודע שהוא חלל דליכא למימר פליגי בשימש קודם שנודע שהוא חלל פשיטא שהוא פטור לגמרי דהא הו"ל אנוס הן אזרות הן אשבת כמו נמצא טרפה בסתר דפטור כדתנן בפסחים דף ע"א ע"ב וה"ה הכא בכה"ג שנודע לי' אח"כ שהוא חלל דמניין לו לידע שהוא בן גרושה וב"ח כיון שהיה בחזקת כהן כשר אלא ע"כ מיירי שעבד אחר שנודע לו שהוא חלל וא"כ מונח וזה דגם אחר שנודע שהוא חלל עבודתו כשרה כדעת הרמב"ם והנה כתבו התוס' בכתובות דף כ"ג ע"א ד"ה והא איכא וקשה לר"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נישאת לכהן שמשמש ע"ג המזבח בשבת והשעה"מ בפרק ו' מה' ביאת מקדש כתב דדבריהם תמוהין דכיון דקי"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה פשיטא ודאי דאינו חייב סקילה וכבר ראיתי להפר"ח בליקוטיו בס' מים חיים שתמה על ר"ת והניח בצ"ע והנראה שדעת ר"ת בדעת הרמב"ן דב"ג לא הכשירה תורה למפרע אלא כשנמצא ספק חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסולה: ולפי האמור שפיר עולין יפה דברי התוס' דנהי דגזירת הכתוב הוא דחלל שעבד עבודתו כשרה מ"מ לא מיפטר משום חילול שבת דקי"ל כר"ח דחייב שתים משום דאמרינן לכהנים הותרה ולא לזרים אע"פ שהעבודה כשרה. ולפי האמור ניחא נמי מה דקשה לי בהא דאיתא שם להלן בסוגיא זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרה והאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאתה וע"ז עמדתי למ"ד מקלקל בהבערה פטור אמאי חייב משום הבערה הא כיון