מצפה אריה תנינא חלק ב תא

אמרו דרפרם בדותא היא ולא אדעולא דהא דמי ממש להדדי דהתם נתחדש איסור קרי והכא נתחדש איסור שבת ונימא ג"כ הואיל ואישתרי יוה"כ אישתרי נמי שבת ואין לומר דהתם דראה קרי בו ביום כבר אישתרי מצורע קודם שראה קרי דז"א דבו ביום משמע אפילו ראה תיכף באשמורת הבוקר בעמוד השחר נמי אמרינן הואיל אע"ג דבהדי הדדי קא אתי מדאמרינן התם ביבמות דף ח' ע"א מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בלילה שאין מכניס ידיו לבהונות משמע דדוקא בלילה אבל ביום אפילו תיכף בתחילת היום מכניס ידיו לבהונות. ולחומר הנושא נ"ל בישוב הדבר דהסוגיא דכריתות אזלא אליבא דאביי דס"ל בחולין דף ק"א ע"ב דהטעם דאמרינן התם שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור דשבת קביעא וקיימ' יוה"כ בי דינא קא קבעי ליה וכתב רש"י דאדשבת קא מחייב לי' דאיהי קדמה ע"ש ומשו"ה גם הכא חשבינן דשבת קדים ליוה"כ והוה כמו ראה קרי בלילה דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי: והנה ראיתי להשג"א סי' ע' שכתב ויש לי לומר דבר נחמד בההיא שמעתתא דרפרם ותוכן דבריו ליישב מה שהסוגיות דכריתות ויומא דף ס"ו סותרות דביומא איתא למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר' נתן הא אמר חי נושא את עצמו אפילו תימא ר' נתן חלה שאני ואח"כ איתא מימרא דרפרם ולא קאמר הש"ס הא דרפרם בדותא היא וכבר העירו בזה רבותינו בעלי התוס' ז"ל מדוע לא דחה הש"ס הך דרפרם כמו בכריתות וכתבו בכריתות דרגילות הוא דדברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר והשג"א לא נח דעתי' בדבריהם אלו וכתב דבכריתות סבר הש"ס די"ב מילין הוי דאורייתא ובכריתות ע"כ סבר רב ששת דהוה דרבנן ולהכי איצטריך לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפיו ומשו"ה לא דחי הש"ס לההוא דרפרם דהא לא הוה הכשירו בכך ע"ש: ואני אומר הרני כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע היכן מצא רות בסוגיא דכריתות ענין די"ב מילין ומאן דכר שמי' וגם תירוצו אינו אלא לפי שיטת הרי"ף ז"ל די"ב מילין דאורייתא אבל דעת רוב הקדמונים דהוה דרבנן ומה מהני שמתרץ להרי"ף ז"ל והשאיר דעת שאר הקדמונים בתמיה. אלא אשר אחזה בזה דבפשיטות יש לומר דפשט הכתוב ושלח ביד איש עתי היינו שישא אותו לעזאזל וכן הראב"ע קורא את האיש עתי הנושא את השעיר וכן ת"א מתרגם הפסוק והמשלח את השעיר לעזאזל ודמובל את צפירא לעזאזל והבלה הוה פירושו נושא וכן יובל שי ועי' ערוך ערך מבל וגם השכל מחייב שלא הי' אפשר להשעיר לילך ברגליו י"ב מילין ביוה"כ אלא ודאי שהי' נושא אותו המשלח על כתפו או בידיו מעתה לרבנן דפליגי אדר' נתן וסברי דחי אינו נושא את עצמו איכא חילול במשאו בכל יוה"כ ועל כרחך הכשירו בכך ובזה אזלא הסוגיא דכריתות אבל ביומא רצה רב ששת לאוקמא הברייתא גם לר' נתן דסבר חי נושא את עצמו וליכא חילול יוה"כ במשאו כשהשעיר הוא בריא ולהכי אמר שעתי בא ללמד שאם חלה מרכיבו על כתיפו ובחלה גם לר' נתן איכא חילול יוה"כ ומשו"ה לא דחי הש"ס להך ממרא דרפרם דשאני יוה"כ דהכשירו בכך דלר' נתן בשאר שנים שהשעיר הוא בריא ליכא כלל חילול יוה"כ כשנשא אותו אלא רק כשהשעיר הוא חולה יש ע"י נשיאתו חילול הוצאה ומ"מ ביוה"כ לא הוצרכה הברייתא לאשמועינן דמותר. לחלל יוה"כ בנשיאתו דכפרה כתיב בי' אלא כשחל יוה"כ בשבת איצטריך הברייתא לאשמועינן עתי אפילו בשבת ודו"ק: סימן מב עוד בענין הנ"ל: מה שרצה כ"ת לומר בישוב הדבר למה לא הביא הרמב"ם ז"ל הך הלכה טמאי מתים ונעשו זבים דהטעם משום שהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג מה' ב"מ דביאה במקצת לא שמי' ביאה ולהכי לא סבירא לי' דאמרינן הואיל והותרה הותרה יש לדחות דהא הרמב"ם בפ' ד' הל' ט"ו מהל' ב"מ פסק דטומאה דחויה היא א"כ אפילו אי לא סבירא לי' כעולא גבי מצורע דהיתרא דנימא הואיל ואישתרי אישתרי מ"מ לגבי טומאה דדחוי' הא ס"ל לרבא התם דאמרינן הואיל ואידחי אידחי וע"כ נלע"ד בישוב מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הלכה זו דהנה שם בזבחים בתוס' ד"ה א"ל מטונך כתבו וא"ת ואי מטעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו למה לי יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת בלאו הכי נמי וי"ל דעל מחנה לויה שנכנס ט"י שבבעל קרי הוצרך לומר עשה דפסח דבכרת דחי עשה כו' דט"י אינו נכנס אי מה"ת ט"י דזב כזב דמי אי מדרבנן מגזירה דיהושפט שהרי בשמיני קאי ואינו אלא מחוסר כפורים דלא נאסר מעולם במחנה לויה כו' אבל על מחנה שכינה כו' קאמר מתוך שהותר מחוסר כפורים של מצורע כו' הותר נמי לט"י דקרי' ע"ש ואנכי בעת למודי עמדתי ע"ז דלפ"ז איך אמרינן הואיל והותרה לטומאתן הותרה לזיבתן הא טמא מת מותר לכנוס למחנה לויה היינו הר הבית וזבים משתלחין חוץ לשתי מחנות דהיינו חוץ להר הבית ול"ש לומר אכניסת הר הבית הואיל וצ"ל דמותר מ"מ לכנוס להר הבית מטעם דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה שאין בו כרת: אולם אכתי קשה לפי מה שכתבו התוס' שם ד"ה ור' יוחנן להקשות על רש"י ז"ל שכתב דר' יוחנן פליג אברייתא דתנא דברייתא סבר דט"י דזב כזב דמי איך דחי פסח לעשה הא איכא לאו דלא יטמאו את מחניהם ואין עשה דוחה עשה ול"ת ע"כ כתבו דהא דאמרינן ט"י דזב כזב דמי לאו לענין ביאת מקדש מיירי אלא לענין פסח הבא בטומאה ע"ש א"כ יקשה הא בזב גמור ודאי איכא עשה ול"ת וגם ר' יוחנן לא פליג אלא על טבול יום אבל לא על זב ואיך אמרינן הואיל והותר לטומאתן הותר לזיבתן הא במחנה לויה טמא מת לא נאסר כלל ול"ש לומר הואיל לדעת התוס' הנ"ל: ועלה בדעתי לומר דהש"ס דקאמר הואיל והותר' לטומאתן הותרה לזיבתן זהו רק לענין אכילת קרבן פסח אבל לא לכניסתן להר הבית אלא משלחין קרבנותיהן ושוחטין וזורקין עליהם כיון דראוי' לאכול בערב וכמו דשוחטין וזורקין על ט"י ומחוסר כפורים כמבואר בפסחים דף צ' ע"א במתניתין משום דיכולים לאכול בערב אבל בלשון הש"ס משמע דהותר לגמרי אפילו לכנוס לעזרה ובזה קשה איך רשאין לכנוס להר הבית: ומה שאני אחזה בזה בישוב קושית התוס' על רש"י ז"ל עפ"י מה דאיתא בפסחים דף צ"ה ע"ב בעי רב יוסף דחקו ט"מ ונכנסו להיכל מהו מדאישתרי טומאת עזרה אישתרי נמי טומאת היכל או דלמא מאי דאישתרי אישתרי מאי דלא אישתרי לא אישתרי אמר רבא וישלחו מן המחנה אפילו מקצת מחנה איכא דאמרי אמר רבא כו' כל היכא דקרינן אל מחוץ למחנה תשלחום קרינן בי' וישלחו מן המחנה וכתבו בתוס' ד"ה כל וא"ת כיון דאין חילוק בין היכל לעזרה למאי הילכתא איכתוב מן המחנה דמשמע מקצת מחנה וי"ל דעשה מיהא איכא בהיכל טפי מעזרה דלא אישתרי מהקישא אלא כרת עכ"ל משמע מדבריהם דהאיכא דאמרי לא פליג אשינוי' קמא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא דלישנא קמא אמר רבא דאיכא עשה בהיכל ואיכא