מצפה אריה תנינא חלק ב ת

כתב דיש לדחות דמה דאיתא בזבחים שם דאמר רב יוסף קסבר עולא רובן זבים ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתם א"ל אביי כו' דילמא הכי קאמר מר רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתם וכן הוא ביבמות דף ח' ע"א דאמרינן מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני שאינו מכניס ידיו לבהונות כו' א"כ הכא ביבמות שהיא יולדת קודם פסח ליכא למימר הואיל כו' ולא מצית עבדי בטומאה: הנה בזה צדקו דבריו אבל לא אבין איך שייך דבר זה לתרוצ' דגם הכא י"ל דמיירי בכה"ג שנעשו רובן זבים אחר חצות ומ"מ גם הזבים שנעשו קודם חצות ג"כ מותרין להביא פסחם עם רוב ציבור שהרי אף טהורים עושין בטומאה דאין קרבן ציבור חלוק כדאיתא בפסחים דף ע"ט ע"ב ולמה יגרעו אלו הזבים שנטמאו מקודם וה"ה יולדות שמקודם ערב הפסח מותרים בפסח עם רוב הציבור דהמיעוט נגררין בתר הרוב ועי' פסחים דף ס"א ע"א ממעטינן שאר טמאים חוץ מט"מ דלא עבדי בטומאה מקרא דלנפש ע"ש ברש"י ד"ה אלא ואם רובן זבים ועושים הפסח לא נתקיים קרא לנפש ממילא עושין כל הטמאים עם הציבור בטומאה וז"ב לדעתי. ומה שמביא סמך לדבריו מכריתות דף י' ע"א דפריך שם הש"ס מברייתא דיולדת שוחטין וזורקין עלי' ביום מ' לזכר ולמה לא משני דמיירי שהיו רובן טמאי מתים ונעשו זבין ג"כ לא אבין דא"כ למה נקט ביום מ' הא אפילו בימי טומאתה שרי להביא פסחה עם רוב הציבור וכנ"ל: אמנם גוף הקושיא אחרי העיון אין לה אזנים כלל דהפסוק וכי יגור אתכם גר נאמר במצרים שלא היו נוהגים כלל סדר נשים נדות ויולדות ודיני טומאה ובגיטין דף ס' איתא שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וקא חשב הש"ס פרשת טמאים ובתוס' ד"ה פרשת כתבו היינו פרשת וינזרו (ויקרא כ"ב) דכתיב בי' טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו ע"ש ולא נזהרו בפסח מצרים רק על בן נכר וערל אבל לא על טומאה וגם מנין לכ"ת דמיירי הש"ס במילה סמוך ללידתה והיא בתוך מ' יום ולהקשות הא יש לומר דמיירי שהיו חבושין בבית האסורים מיום השביעי ללידת הילד עד עבור מ' יום מיום הולדו: והנה כל זה כתבתי בתחילת ההשקפה אבל אחרי התבוננתי האיר ד' את עיני להבין סוגית הש"ס שם בזבחים על נכון בעזהש"י והנני להביא מה דאמר אביי לרב יוסף ואכתי לא דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא אידחאי א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא מצורע היתרא היא להא אישתראי ולהא לא אישתראי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות ע"ש ובתוס' ד"ה א"ל מטונך כתבו דעיקר הוכחת עולא מדקתני בברייתא וראה קרי בו ביום משמע אבל אם ראה בלילה דלא הוה עדיין שעת היתר לצרעתו לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וזהו עיקר הוכחת עולא דהברייתא סבר דביאה במקצת שמה ביאה דאי לא שמה ביאה אפילו ראה קרי מאתמול נמי שרי ע"ש ומעתה שפיר פריך אביי לרב יוסף דאם רובן זבים ונעשו טמאי מתים טומאה אישתראי זיבה לא אישתראי אלא דוקא רובן טמאי מתים ונעשו זבים דבכה"ג בודאי סבר עולא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כמו מצורע שראה קרי בו ביום וע"ז בא רבא ופליג עלי' אדרבה איפכא מסתברא דלא כמו שסובר אביי דאם נימא דטומאה דחויה היא לא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כלל אפילו בגונא טמאי מתים ונעשו זבים אלא אדרבה דדוקא במצורע שראה קרי יש חילוק בין ראה בו ביום ובין ראה קרי בלילה או אתמול דאי ראה קרי בו ביום אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי אבל אם ראה קרי בלילה או אתמול אמרינן להא אישתרי להא לא אישתרי משום דמצורע היתרא הוא אבל טומאה דחויה היא מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות אין חילוק כלל בין טמאי מתים ונעשו זבים ובין זבים ונעשו טמאי מתים אמרינן דפסח נעשה בטומאה ושפיר קאמר רב יוסף דקסבר עולא רובן זבים ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתם ולפע"ד זה ברור בפשט סוגית הש"ס ודו"ק: וכן מוכח מהא דאמר רבא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתראי ולהא לא אישתראי דאם לא נימא הכי ע"כ נצטרך לומר דרבא לא סביר' לי' הא דעולא כלל וזה דבר שא"א כלל דהא רבא קאי אמימרא דרב יוסף דאמר קסבר עולא וכן אביי שקיל וטרי אליבא דעולא ובודאי גם רבא קא שקיל וטרי אליבא דעולא ואף דהתוס' ביבמות דף ח' לחד תירוצא כתבו די"ל דרבא לא סבר לי' כעולא כונתם דבזבחים שקיל וטרי אליבא דעולא אבל הוא בעצמו לא ס"ל כעולא אבל פשיטא דבזבחים דשקיל וטרי עם אביי בדברי רב יוסף בודאי קאי לפי מאי דקאמר עולא וכן מדוקדק הלשון דקאמר רבא להא אישתראי ולהא לא אישתראי דגם אביי משתמש גבי זבין ונעשו טמאי מתים בלשון אישתראי וכן מדוקדק מהלשון דלא אמר רבא הואיל ואידחי אידחי אלא מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות דלשון זה מורה דבדחיה בכל גווני שרי ודו"ק: והנה לעיל בחלק או"ח סי' כ"ג הבאתי מה שתמה בספר טורי אבן בחגיגה דף ג' ד"ה ולאחותו על מ"ש התוס' ביבמות דף ח' ע"א ד"ה רבא אמר ערוה גופא לא צריך קרא שהקשו הא לכל הפחות איצטריך קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ותירצו וי"ל דרבא לית לי' דעולא כו' ועוד אומר ר"י דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כו' אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ע"ש וע"ז תמה הט"א הא בזבחים שם סבר רבא בהדי' דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי אלא אמרינן להא אישתראי להא לא אישתראי ע"ש שכתבתי דלא אפשר כלל לומר הכי דלמ"ד דביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל כעולא דאל"ה האיך יתרץ הברייתא דמצורע שראה קרי אלא ע"כ ס"ל להתוס' בתירוצם השני דהכי קאמר דמצד הסברא יש לנו יותר לומר מה לי חד דיחויא מה לי תרי דחיות מלומר הואיל ואישתרי אישתרי וכיון דעל כרחך ס"ל לעולא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי גבי מצורע כ"ש דאמרינן הואיל ואידחי אידחי גבי פסח דטומאה דחויה היא בציבור (ויש שם טעות הדפוס דנדפס מצורע וצ"ל פסח) ע"ש אבל לפי מה שנתבאר בפשיטות ניחא דהא דאמר דבא מצורע היתרא היא להא אישתראי ולהא לא אישתראי קאי אזבים ונעשו טמאי מתים ובזה רבא מסכים לדברי אביי דאמר מי דמי טומאה אישתראי זיבה לא אישתראי אבל לא קאי כלל אטמאי מתים ונעשו זבים דבזה פשיטא דעולא ס"ל דאמרינן הואיל כו' כמו במצורע וזה ברור לפע"ד ובמחכ"ת של הט"א לא ירד לעומקא של כונת התוס' בסוגיא זו ובאמת גם אנכי למדתי פשט הגמרא כהט"א וגם כל הלומדים לומדים הכי אבל לעת זקנתי האיר הש"י את עיני להבין דברי הש"ס על נכון: והנה בכריתות דף י"ד ע"א איתא אהא דתניא ושלח ביד איש עתי כו' עתי אפילו בטומאה עתי אפילו בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך אלא דרפרם בדותא היא ע"ש וקשה לי קושיא גדולה דנהי דהכשירו בכך מ"מ לא עדיף ממצורע דהכשירו בכך להכניס ידיו לבהונות במקדש ומ"מ אמר עולא דהטעם דמצורע שראה קרי בו ביום אע"פ שאין ט"י אחר נכנס זה נכנס הוא משום דכיון דהותר לצרעתו הותר לקריו ולמה