מצפה אריה תנינא חלק ב שצח

המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו חשובים כל ישראל כאלו נהנו מסעודתו של אותו רשע ולכך נתחייבו שונאיהם של ישראל כולן כלייה וביאור דבר זה עפ"י דאיתא בשבת בפ' ר"ע דף פ"ז א' שיבר את הלוחות מאי דרש אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה ובתוס' ד"ה ומה פסח כתבו אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירן בתשובה עכ"ל ובעת למודי עמדתי על דבריהם הא איתא בסנהדרין מ"ז א' ובכמה מקומות בש"ס אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ע"ש מבואר דבהמרתו נפסל הקרבן לעולם ועל כרחך הטעם דמה ענין מומר לקרבן דכיון דזבח רשעים תועבה נתחלל קדושתו של הקרבן וכל שנפסל פעם אחת שוב אינו חוזר ונראה וצריך להפריש קרבן אחר כשחזר בתשובה א"כ ה"נ יש לומר דהלוחות ניתנו למשה בשביל ישראל ואם ישראל עשו את העגל ועברו ע"ז שוב אינם ראויים לקבל הלוחות ואם ישראל אינם ראויים לזה נפסלו הלוחות מקדושתן אחרי כי כל עיקר הקדושה שבלוחות ניתן משמים רק בשביל ישראל עם קדוש ואם אין ישראל אין בלוחות קדושה ודמי להפריש קרבן והמיר דתו דאמרינן הואיל ונדחה ידחה אפילו כשחזר אח"כ צריך להפריש קרבן אחר א"כ הכי נמי אפילו כשיחזרו ויעשו תשובה אין הלוחות הראשונים ראויים ליתן לישראל דהואיל ונדחו נדחו: ואמרתי די"ל דהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן עיין פ"ג מהל' שגגות אלא לאחר שחזר כשר דאמרינן חוזר ונראה וכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דר' יוחנן סבר דב"ח שנדחו נדחו והוא פסק כמ"ד דחוזר ונראה לכן שפיר כתבו דאם מומר אסור בפסח מ"מ לא היה לו למנוע מלהחזירם בתשובה ואח"כ יתן להם הלוחות דחוזר ונראה לדעת הרמב"ם כמו קרבן אבל כ"ז שהיו ישראל מומרים בודאי היו הלוחות נפסלים והיה רשאי משה לשברם ובזה מדוקדק לשון התוס' דלכאורה יותר היה להם להקשות הא קי"ל כל הנותן אבן אחת מן המזבח או המוחק את השם עובר בל"ת דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם עי' רמב"ם ה' יסה"ת פרק ז' א"כ איך שיבר משה את הלוחות אבל לפי האמור ניחא דבשעת המרתן פשיטא דנפקעה קדושה של הלוחות דקדושתן היא נקשר' עם קדושת ישראל וכיון דקדושת ישראל נתחלל' ממילא נתחלל' קדושתן של הלוחות דזה בזה תליא אלא קושית התוס' שהיה למשה להחזירן בתשובה וקדושת הלוחות חוזרין דחוזר ונראה מעתה יש לומר דכמו כן בכלים של בית המקדש נמי אמרינן הכי דאם כל ישראל השתחוו לצלם ועבדו ע"ז נפקע' קדושתן מעצמן דאם ישראל המה מומרים ואינם צריכין לבית המקדש וכליו איזה קדושה יש בביהמ"ק שנאמר בו ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כמו דדרשו חז"ל דהיינו שבהמ"ק הוא מקום השפעת קדושה לישראל ואם ישראל רחוקים מקדושה שוב אין ביהמ"ק וכליו קדוש כלל לכן בימי נבוכדנצר נתחללו כל הכלים שבמקדש וא"ת דלפ"ז למה לא נתחלל הבית המקדש י"ל דכיון דקי"ל דאין מעילה במחובר אלמא דמחובר אינו יוצא לחולין ע"י חילול אבל הכלים נתחללו ודו"ק: והנה בש"ס אמרו דבסעודת אחשורוש שתו מכלים מבית המקדש שהוציאן בלשאצר עיין מגילה דף י"א ע"ב ויש לומר דמשו"ה שתו מכלים של בהמ"ק ועברו על איסור דהזיד במעילה משום דסברי שנתחללו כבר בימי נבוכדנצר כשהשתחוו ישראל לצלם וכר' יוחנן דאמר הואיל ונדחו ידחו ואע"פ שחזרו אח"כ לא מהני ונפקעו קדושתן מכלי בהמ"ק אבל אנן קי"ל דלא כר' יוחנן אלא חוזר ונרא' ומשו"ה עברו על איסור דהזיד במעילה וכל ישראל גרמו לזה דלולא שהשתחוו לצלם לא היו שותין ולא היו נהנים מכלים אלו להכי נתחייבו כל ישראל כליה ודו"ק: ודע דיש לחקור אי שבירת הלוחות תליא במחלוקת בריחוי מעיקרא אי הוה דיחוי די"ל דהא דישראל עבדו את העגל קודם ירידתו של משה רבינו ע"ה מהר סיני ועדיין לא ניתנו לישראל ואפשר לומר דכעין זה חשוב דיחוי מעיקרא דאע"פ שכבר זכה בהן משה עבור ישראל מ"מ לא חשוב נראה כ"ז שהיו בהר סיני ועיין תוס' קידושין דף ז' ע"ב ד"ה ש"מ שכתבו דלאו דוקא אמר ר' יוחנן הפריש קרבן והמיר דתו דה"ה עבד ע"ז ואח"כ הפריש קרבן דהשתא הוי דיחוי מעיקרא: אכן בדבריהם אלו יש קצת לפקפק עפ"י מה שכתבו בעצמם בזבחים דף נ"ט דהתם אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין מקרא הוא בידינו ושכחנוהו וכו' ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה פסולין פירש"י בין מה שנשחט עליו כשהיה פגום ובין מה שנשחט עליו אחר תיקונו מיתיביה כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה מזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין נבנה דחויין מעיקרא הן כו' אלא עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולין וכתבו בתוס' תימא דמשמע דפירכא קמייתא דפריך דחויין מעיקרא הוי ואפילו לר' יוחנן ואמאי הא ר"י סובר דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וי"ל דהתם אין בידו לתקן מקרי דיחוי אבל הכא בידו לתקן המזבח ומוכח מדבריהם דהיכא דבידו לתקן יש חילוק בין דיחוי מעיקרא ובין נראה ונדחה דבדיחוי מעיקרא סבר ר"י היכי דבידו לתקן לא חשוב דיחוי והיכי דנראה ונדחה חשוב דיחוי א"כ בהמיר דתו דקאמר הש"ס התם בסנהדרין וצריכא וכו' משום דבידו לחזור צריך לומר דדוקא קאמר ר' יוחנן הפריש קרבן והמיר דתו אבל אם המיר דתו ואח"כ הפריש קרבן מודה ר"י דחוזר ונראה משום שבידו לחזור: אמנם גם לפי דברי התוס' דזבחים י"ל דדוקא גבי קרבן יחיד אמרינן הך סברא דבידו לחזור אבל בציבור שחטאו בעגל לא חשוב בידו לחזור כיון דבעינן שכל ישראל או עכ"פ רוב ישראל יחזרו בתשובה ועיין בקדושין דף ס"ב כיון דגבי גר בעינן שלשה לא חשוב בידו דמי יימר דנזדקקו ליה הני תלתא ע"ש א"כ כ"ש בציבור של רוב ישראל דלא חשוב בידו ולפ"ז מה שיש לתמוה על שיטת הבעה"מ בע"ז פרק ר' ישמעאל דדוקא ע"י פריצי ישראל נתחלל ולא ע"י פריצי נכרים הא בפירוש איתא בנדרים ס"ב ע"א כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ומה בלשאצר שהשתמש בכלי קודש שנעשה חול שנאמר ובאו בה פרוצים וחיללוה הרי נתחלל ע"י פריצי נכרים ושמעתי שהגאון בעל שו"מ נתקשה בזה מאוד וכתב שהקושיא זו תשאר ע"ב הגואל ב"ב ולפי הנ"ל ניחא שנעשו חולין בימי נבוכדנצר מחמת שהשתחוו ישראל לצלם ואח"כ באו בה פריצי ישראל ויחללוה: סימן מ בשבת פרק ר"ע דף פ"ו ע"ב איתא אביי בר אבי ור"ח בר אבין דאמרי תרווייהו ניתנה תורה לטבולי יום כו' א"ל רבינא למרימר ניתנה קאמרת או ראוי' קאמרת א"ל ראוי' קאמינא וכ' רש"י ז"ל ראויה ליתן לט"י וקסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים כו' ע"ש והנה הכו"פ על הלכות נדה סי' קפ"ד כתב ויש להבין מה דהוה הוה ומאי נ"מ אי ניתנה או ראוי' ליתנה וגם מה דהשיב ראוי' אין זה אלא דברי נביאות דמנא ידע מרימר דס' רבוא נשים מישראל לא הי' אחת שפולטת ש"ז וטבלה וכתב ליישב