מצפה אריה תנינא חלק ב שצ

יהודה אומר משום ר"ש בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה כו' ע"ש להכי אע"ג דלא קי"ל כוותי' אלא בשר בהמה בחלב אסור בהנאה מ"מ בשר עוף בחלב דהוה רק דרבנן סמכו על דבריו ואסרו רק באכילה ומותר בהנאה א"כ בחמץ דסביר' לי' לריה"ג דחמץ בתוך הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה סביר' להו להנך אמוראי דעכ"פ סומכין עליו בחמץ שעבר עליו הפסח לאסור רק באכילה ומותר בהנאה ובפרט לפמ"ש הפ"י בשם הירושלמי דמה שאסרו חז"ל חמץ לאחר הפסח משום דחששו שמא יבוא להשהותו עד אחר פסח ע"ש שפיר סגי שיהי' אסור באכילה דמשום הנאה לא ישהה ואם נחליט כן אתי שפיר מתניתין דקתני חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך בפשיטות גם אליבא דר"ש לכו"ע דקמ"ל דאע"פ שאסור, באכילה מ"מ אומר לו הש"ל: ולפע"ד דבר זה יש להוכיח מדברי ר' שמעון גופא דאיתא בפסחים דף כ"ט ע"ב ר"ש אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ובתוס' ד"ה ר"ש כתבו ונראה דלר' שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה ע"ש א"כ כיון דר' שמעון כולל לפני זמנו ולאחר זמנו בהדדי מוכח דשניהם שוים דכמו דלפני זמנו אסור באכילה הכי נמי לאחר זמנו אסור באכילה ומעתה להס"ד דפריך מני מתניתין ולראב"י דמשני הא מני ר' יהודה היא ולא סביר' להו הך דרבא דר' שמעון קנסא קניס איך כיילי לי' לפני זמנו ולאחר זמנו בחדא מחתא הא יש חילוק רב ביניהם דלפני זמנו אסור באכילה ולאחר זמנו שרי לגמרי וזה הערה גדולה. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דגם הס"ד דפריך לראב"י מודים דלר"ש לאחר זמנו אסור באכילה מדרבנן רק לא ס"ל דקניס ר"ש בהנאה לאחר זמנו אלא לפני זמנו ולאחר זמנו שניהם שוים דבאכילה אסור ובהנאה מותר. ואל תשיבני דאכתי לא דמי דלפני זמנו לפי דעת התוס' אסור באכילה מדאורייתא ולאחר זמנו פשיטא דאינו אסור באכילה אלא מדרבנן זה לא קשה כיון דעכ"פ שוים באיסורם לענין אכילה ומצינו כעין זה בש"ס כמו גרושה וחלוצה לכה"ד אע"ג דגרושה אסורה מדאורייתא וחלוצה רק דרבנן וכ"ש לדעת בעל העיטור דגם לפני זמנו לר"ש אסור באכילה מדרבנן י"ל דגם לאחר זמנו אסור מדרבנן: עוד יש להוכיח מהא דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וע"ז פריך ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס ורש"י ד"ה שלא במינו כו' מותר כתב אפילו בנו"ט ע"ש ויש לתמוה הא להס"ד דלר"ש החמץ מותר אפילו בעין איך שייך לומר דמותר בנו"ט על דבר שהוא היתר גמור אבל אם נימא כהנ"ל דגם בלא מימרא דרבא דר"ש קנסא קניס אסור באכילה שפיר ניחא דפריך ממימרא דרבא אדרבא דאלו אסור באכילה לבד הי' אפשר לומר דיש לחלק בין בעין לבין תערובות אבל לפי מה דאמר רבא דחז"ל גזרו אפילו בהנאה כמו בתוך הפסח סבר הס"ד דאין לחלק גם לאחר הפסח בתערובות וצריך להיות אסור והתרצן משני דגם רבא מחלק דלר"ש אסור בהנאה רק בעין אבל בתערובות שרי אפילו באכילה ודו"ק: ולפי האמור יש לפקפק בחידושו של השא"ג בסי' ע"ט אשר הובא לעיל בחלק בית אב"י או"ח סי' ח' דדוקא בחמץ שעבר עליו בב"י וב"י אסור בהנאה אחר הפסח מטעם קנס אבל היכי דלא עברו עליו בב"י וב"י אע"ג דעבר עליו אעשה דתשביתו שרי ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דאף לפי דבריו דשרי בהנאה אחר הפסח דמשום עשה דתשביתו לא קנסינהו חז"ל לאסור בהנאה אבל מ"מ אסור באכילה כיון שכבר נאסר באכילה לפני הפסח גם כשעבר עליו הפסח אסור דכמו שגזרו חז"ל דחמץ שבתוך הפסח דעבר עליו בב"י וב"י נשאר באיסורו איסור הנאה גם לאחר הפסח כמו כן חמץ שנאסר באכילה אחר שש שעות שוב אינו חוזר להיתרו גם לאחר הפסח אלא כדקיימא קיימא ודו"ק: ודרך אגב מצאתי נכון לעורר אשר שמעתי שאיזה חכמים למדו מדברי התוס' שבת דף נ"ח ע"א ד"ה אע"פ מ"ש וז"ל והא דאמר בנגמר הדין דף מ"ח כפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשתה שום שינוי מעשה כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה עכ"ל מדבריהם הבינו כי כונת התוס' כפשוטו דחשוב שינוי מעשה מטעם איסור הנאה וע"כ הקשו דא"כ חמץ שעבר עליו הפסח הרי נאסר החמץ בהנאה ואיך אומר לו הש"ל וכן מפלפל בזה בב"י או"ח סי' נ"ח אבל לדעתי פשוט דלא כן כונת התוס' דמה דנקטו הלשון כיון דנאסר בהנאה הוא רק סירכא דלישנא ובאמת אין כאן שום איסור הנאה ע"י מה שנתנתו לספר ואלא שיאסור לעשות שוב תשמיש חול וזהו נקרא בלשון הקדמונים הנאה וכן כונת התוס' ערוכין דף ו' ע"א ד"ה יגוד וכן לשון הגה"ה או"ח סי' קנ"ד שכתב ונהגו להנות בכמה הנאות מדברי קדושה ע"ש ופשיטא דכוונתו להשתמש וכבר כתבתי בזה בחלק בית אב"י יו"ד סי' ע"ז ע"ש ולהכי שפיר כתבו התוס' בשבת הנ"ל כיון דאסור להשתמש תשמיש חול מחמת שנתנוהו לספר בטל ממנה תורת כיפה כיון דלא חזי תו למילתא וזה פשוט וברור ובחנם השתמשו המחברים בפלפולים דאיסור הנאה חשוב כשינוי מעשה לגבי קנין וסמכו על דברי התוס' כי אין ענין כלל לזה. אולם יש להביא מ"ש התוס' בפרק הנזקין דף נ"ג ע"ב ד"ה גזלן בתירוצם וז"ל וי"ל דכיון דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק א"כ חשוב לי' כאילו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול מזה וקנאה הגזלן בשינוי וצריך לשלם ממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר הש"ל עכ"ל הרי מבואר בדבריהם דדבר זה אי א"ה חשוב שינוי מעשה לענין קנין תליא בפלוגתא היזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שמיה היזק וכיון דהש"ס נשאר בתיובתא על כרחך הך מתניתין קאי בשיטתי' דלא שמיה היזק וע"ש בתוס' ד"ה תיובתא אע"ג דמייתי אח"כ תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמיה היזק עכ"ל א"כ לפ"ז איסור הנאה לא חשוב שינוי מעשה לקנות: אבל אלו הייתי כדאי הייתי מיישב קושי' התוס' באופן אחר דרב פפא לא פריך ממטבע ונפסל תרומה ונטמאת זולת מחמץ שעבר עליו הפסח דהנה בב"ק דף ס"ו ע"א פריך רב יוסף לרבה דאמר יאוש קני מגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי ליה א"ל כי קאמינא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"ש והנה נ"ל די"ל דרב יוסף נמי הוה ידע הך סברא דזה אינו רוצה כיון דהוה עידן איסורא אלא הי' סבור דאע"פ שהגזלן אינו רוצה לקנות מ"מ כיון דעכ"פ יצא הגזילה ע"י היאוש מרשות הנגזל דיאוש חשוב כעין ענין הפקר כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו א"כ הרי כבר בא להנגזל ההיזק בשעת היאוש בעידן איסורא וכיון שהיאוש של הבעלים נעשה ע"י סיבת הגזלן שהי' בידים ומה לי אי איתבר ממילא שחייב הגזלן לשלם כשעת הגזלה ומה לי שההיזק בא ע"י יאוש שנעשה ממילא בעידן איסורא חייב לשלם מחמת שגזל ממנו ושפיר פריך הש"ס דמדאומר לו הרי שלך לפניך מוכח דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והיאוש הא הוה היזק שאינו ניכר ומשו"ה אומר לו הש"ל אבל למ"ד היזק שאינו