מצפה אריה תנינא חלק ב שפח

קני לא זה ולא זה ועיין בשטמ"ק שם לעיל דף ח' ע"א בסוגיא דהמגביה מציאה לחבירו שכתב וז"ל והוה יודע שלא כפל מחלוקת אלא במאי דביני ביני אבל מה שכל אחד תפיס בידו פשיטא דקנה לכ"ע וכן לגביה חרש ופקח כו' וזה ברור אלא שהוצרך לכתבו לפי שראיתי מאן דטעה בזה עכ"ל ולפ"ז פשיטא דחלק הנסכא שקיבל בתוך ידו קני א"כ אמאי קתני דפטור דמשמע דפטור לגמרי עכ"פ יהא חייב לשלם בעד חלק הנסכא מה דתפיס בידיה ועיין בנה"מ סי' קצ"ח ס"ק ב' שכתב ג"כ דקני מה שתופס בידו: עוד הקשה הגאון בעל הפלאה אהך סוגיא דמאי פריך רב ביבי דקדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת הא יש לומר עקירה צורך הנחה כמו דסבר ר' אבין גבי הזורק חץ כו' וכתב דרב ביבי פריך לאידך לישנא דתליא אי לא מצי לאהדורי אבל היכא דמצי לאהדורי לא פטרינן מטעם עקירה צורך הנחה אבל לפענ"ד יש לומר אדרבה דהסוגיא דשבת אזלא להך לישנא דאמרינן עקירה צורך הנחה אפילו היכי דמצי לאהדורי אלא להס"ד שבכיס היו מונחים מעות הא היה אפשר להוציא המעות מתוך הכיס תיכף והיה נגמר החילול שבת ג"כ בהוצאת המעות מתוך הכיס ולהכי כשלא הוציא המעות מתוך הכיס והיה מגרר ויוצא עד שהוציא את כל הכיס כל ההליכה הלזו לא היה לצורך חילול שבת ולפי מה שכתבתי דר' אבין בדקדוק קאמר הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דאלו זרק חץ לסוף ח' אמות וקרע שיראין בהליכתו אחר ד' אמות לא אמרינן למיפטר מטעם עקירה צורך הנחה דגם אלו תנוח בסוף ד' ג"כ היה חייב משום מחלל שבת כמו כן הכא אלו היה מוצא המעות בתוך הכיס ג"כ היה חייב משום שבת והיא לא עשה כן אלא שהוציא הכיס כולו והוצאה זו של כל אורך הכיס לא הי' לצורך חילול שבת אחרי שהחילול שבת הי' אפשר להיות ע"י הוצאת המעות מהכיס ולהכי חייב בגרירה הלזו דקנה הגניבה כיון דל"ש לומר עקירה צורך הנחה ומשו"ה שפיר פריך ומשני דמיירי בנסכא ולא היה אפשר ליחייב משום שבת אלא אם כן הוציא כולו ולהכי כל ההוצאה הלזו היא לתכלית חילול להתחייב עליה משום שבת שוב יש לפטור גם על מה שקנה קודם שבא לידי חילול שבת מטעם דאמרינן עקירה צורך הנחה היא סימן לב בדבר א"ת אשר בא לעורר על מ"ש המג"א בס' תמ"ג לא מכר הנפקד החמץ חייב לשלם להמפקיד כמו שומר שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם שחייב וכתב אעפ"י שהמפקיד הי' יכול למכור בעצמו מ"מ כיון שהנפקד אינו רשאי לסמוך ע"ז א"כ הי' לו למוכרו ע"כ והח"י חולק עליו וע"ז עורר כ"ת שיש לדמות למ"ש התוס' ב"ק דף כ"ג ע"א שיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וכמ"ש הנתיבות בסי' קכ"ו והנה לדעתי אין הענינים דומים דהכא אין צריך כלל לחידושא של התוס' דגבי שומר פשיטא דהחיוב להציל מוטל על השומר ואפילו אי הבעה"ב ג"כ איתא בשעת מעשה החיוב של השמירה היא על השומר ואינו יכול לטעון שהבעה"ב ישמור בעצמו וע"ז לא פליג הח"י ולא שום אדם בעולם אלא דהח"י סובר דמטעם שמירה אינו מחויב רק לשמור אבל אינו מחויב למכור וכמו דמצינו בש"ס ובחו"מ סי' רס"ז בהל' אבידה ומציאה דאם מצא דבר שטפילו מרובה משכרו מטפל בהם ג' ימים מכאן ואילך מוכרם בב"ד ומ"מ לא מצינו שאם לא מכרן שיהא מפסיד המוציא מה שהוציא משום דזה לא מחייב רק משום השבת אבידה וכן נמי גבי חמץ אינו חייב הנפקד למכור רק משום השבת אבידה ואם לא מכר אינו חייב לשלם: אולם יש לחלק דבמוצא אבידה דצריך למכור בב"ד יותר י"ל דפטור אם לא מכר דאין הדבר תלוי בו לבדו אלא בב"ד ואולי לא ירצו הב"ד כדאמרינן בעלמא דלמא לא יזדקקו לו הב"ד אבל גבי חמץ דמוכר שלא בב"ד לפי הגמרא דילן בפסחים דף י"ב ע"א דגרסינן דאמר לי' צא ומוכרה בשוק ולא כהירושלמי שהביאו שם התוס' דאיתא דא"ל צא ומוכרה בב"ד בשוק וכן פסקינן בשו"ע או"ח סי' תמ"ג סעיף ב' כש"ס דילן יותר יש לחייבו על מה שלא מכר: ועוד נראה לפע"ד הא המג"א מיירי שביער החמץ מרשותו קודם הפסח דאלו עבר עליו הפסח ואיתא בעין הא כתב המג"א שם דא"ל הרי שלך לפניך ע"ש משו"ה שפיר חייב אמה ששרף בידים ולא מכרו אבל אם לא שרפו והחמץ נשאר עד אחר הפסח ונגנב או נאבד אע"פ דלא שייך לומר הרי שלך לפניך מ"מ פטור דדבר זה תליא בסוגית הש"ס דב"ק דף מ"ה גבי שור הנסקל אחר שנגמר דינו דרבנן ס"ל אם החזירו שומר לבעליו איכו מוחזר ור' יעקב סבר דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר ומפרש התם הש"ס דטעמא דרבנן דאמר לי' אי אהדריתי' ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא וטעמא דר"י דסבר גומרין דינו של שור שלא בפניו וכתב רש"י ז"ל דדוקא דאתפוסהו בידים אבל אי תפסוהו ב"ד פטור גם לרבנן ובתו' פליגי על שיטת רש"י אלא לרבנן גם אי תפסוהו ב"ד דכיון דסברי רבנן דאין גומרים דינו של שור שלא בפניו הו"ל היזק ניכר ולר"י דס"ל גומרים דינו שלא בפניו הו"ל היזק שאינו ניכר ולהכי מצי אמר הש"ל ע"ש א"כ הכא נמי אם שרפו הנפקד קודם הפסח אף ששרפו ברשות חייב לשלם כמו התם דאתפוסהו לב"ד ברשות מ"מ חייב דהו"ל למכור: אך לכאורה לפ"ז קשה דלמה לי' להמג"א להביא הדמיון דשומר שהיו לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם דחייב תיפוק לי' אפילו אלו הי' הדין התם פטור י"ל דהיינו טעמא דהתם לא היזק בידים אבל הכא הא שרפו בידים והי' לי' להביא הך דב"ק הנ"ל דלרבנן חייב אבל לכאורה יותר יש להקשות אשיטת רש"י ז"ל דבלא אתפוסהו בידים אלא תפסו ב"ד מאליהם גם לרבנן פטור הא קי"ל דשומר שהי' לי' לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ואיזה נ"מ יש בין הך דינא להך דשור הנסקל הא הכא נמי הי' יכול לשחוט השור קודם גמר דין כמ"ש רש"י ז"ל שם: שוב נתתי עיני בהשטמ"ק שהביא בשם הריב"א פירוש אחר וז"ל וריב"א פירש דאתפסי' לתורא לאו דוקא במעשה בידים אלא כל שהי' לו לשומרו שלא יבוא לידי כך כו' ומה שמחלקים בין שור היוצא ליסקל לחמץ שעה"פ דהתם מחייבו המפקיד במה שהי' יכול להציל כמו שהוא בעין דהוה מצי לערקי' לאגמא אבל בחמץ שעבר עליו הפסח אע"פ שהי' יכול להציל מן האיסור ע"י החזרה לבעלים ויאכלוהו או ימכרוהו קודם הפסח אין לחייבו מטעם זה כיון שאינו יכול להצילו ולהפקיעו מן האיסור כמו שהוא בעין והאריך שם הרבה ועפי"ז הסברא יש לחלק נמי הך דרועה שהי' יכול לקדם ברועים ובמקלות דהתם נמי הי' יכול להציל כמו שהוא בעין ע"ש הרי מצינו תנא דפליג על המג"א דלא דמי הך דחמץ שעבר עליו הפסח להך דשומר שהי' לו לקדם כו': ונ"ל דיש להביא ראי' דלא כמג"א מב"מ דף מ"ב בהאי תורא דלא הו"ל ככי ושיני ואמרינן דאיבעי' לי' לאודועי לי' וכתבו בתוס' ד"ה דמי בשם ר"ת ז"ל דאם הי' מודיע לו הי' הספסירא שוחטו מיד ולהמג"א אפילו אי לא מצי לאודועי לי' ליחייב משום שהי' לו בעצמו לשוחטו מיד אלא מוכח דלא כמג"א ודו"ק: