מצפה אריה תנינא חלק ב שפז

מלקות ושוב לא מצי למיפרך דנימא מדאגביה קניא דהיכא דאיכא מלקות איני חייב גם אשעת הגבהה משום דאמרינן הגבהה צורך אכילה היא אחרי דבלא הגבהה לא היה מתחייב במלקות דבעינן מעשה וכמו דאמרינן עקירה צורך הנחה וכנ"ל: אבל באמת קשה מאוד לאוקמי' קרא דאכילת תרומה בשוגג מיירי בתחב לו חבירו והרי גם מה דמשני הש"ס דנ"מ בין אביי לרבא הוא בתחב לו חבירו כתב הריטב"א ז"ל שזהו דוחק כמו שהבאתי למעלה כ"ש שאין לאוקמי' הקרא דמיירי דוקא בתחב לו חבירו: והנה לפי מה שהעליתי בספרי מצ"א סי' ג' לחדש דלפי מ"ש השטמ"ק ב"ק דף ע' ע"ב בהא דפריך הש"ס כיון דמטי לאויר חצירו קונה מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח והקשו התוס' והקדמונים ז"ל אמאי לא נימא עקירה צורך הנחה היא והביא השטמ"ק בשם הר"י מקורביל ובשם שיטה ישנה דכיון דכל עיקר כונתו הוא רק לקנות הגניבה ולא לעשות איסור אף שבע"כ הוא עושה מלאכה בשבת החיוב הוא רק על הנחה ולא על העקירה ולא שייך לומר עקירה צורך הנחה ע"ש ועפ"ז העליתי דלא אמרינן עקירה צורך הנחה אלא כשחילל שבת במזיד אבל כשחילל שבת בשוגג דלא נתכוון כלל לחלל לא אמרינן עקירה צורך הנחה ע"ש א"כ שוב י"ל גם לר"ל דמצי הש"ס לאוקמא כרבנן ובמזיד פטור משום דלא שייך לומר מדאגביה קניא אבל ברישא בשוגג שפיר חייב דאמרינן מדאגביה קניא דבשוגג לא פטרינן משום הך סברא דהגבהה צורך אכילה ואין לדחות ולומר דעל הגבהה אינו חייב רק את הקרן ולא את החומש דחומש ליכא חיוב אלא ע"י אכילה דז"א דכיון דכבר נתחייב בקרן על הגבהה שוב חייב חומש על אכילה דחומש הוא ודאי בתורת כפרה ובכפרה לא אמרינן קלב"מ ולפ"ז גם לר"ל היה אפשר לאוקמא מתניתין גם אליבא ומטעם מלקות אך אפשר לומר דהש"ס דפסחים אזלא להך לישנא דמשני התם המימרא דרב חסדא דגבי ר' אבין דהזורק חץ וכו' לא אפשר לאהדורי' אבל הכא אפשר לאהדורי' א"כ גבי אוכל תרומת חמץ הא אפשר לאהדורי' ובכה"ג לא אמרינן הגבהה צורך אכילה ודו"ק: סימן לא עוד בענין הנ"ל: והנה כבר הבאתי למעלה מה שנתקשו התוס' והקדמונים בהבנת דברי הש"ס מאי דקאמר התם בכתובות התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל לה הא סוף סוף גם אי הוי גחין ואכיל נמי היה קונה קודם שבא לידי חיוב כרת עוד מקשין התוס' והקדמונים ז"ל אהא דפריך התם רב ביבי בר אביי מברייתא דהגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי חיוב שבת ואמאי לימא הגבהה צורך הוצאה היא דלהך לישנא דאי בעי לאהדורי' לא מצי מיהדר לה לא פריך מידי דהא הכא מצי מהדר לה אלא להך לישנא דא"א להנחה בלא עקירה פריך דהכא נמי אי אפשר להנחה בלא הגבהה אע"ג דאפשר בגרירה מה לי עקירה זו או עקירה אחרת ע"ש: ואלו הייתי כדאי הייתי אומר בישוב כל זה דהא דקאמר הש"ס אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל הכי פירושו דעל הגבהה ראשונה אין לחייבו כיון דאין אפשר לאכילה בלא הגבהה וגם אלו הוי גחין ואכיל נמי על כרחך היה מגבה לה מעט ומה לי הגבהה זו או הגבהה אחרת וכמו שהבאתי למעלה בשם התוס' אלא רב חסדא מיירי שאכל חלב כדרך שהעולם אוכלים שמגביהים הרבה עד דמטי לתוך פיו ואלו הוי גחין ואכיל לא הוה צריך להגביה כל כך והגבהה זו שהגביה יותר מכפי ההכרח לא חשוב לצורך אכילה ומשו"ה אמרינן דבהגבהה זו שהגביה למעלה עד דמטי לתוך פיו קני' קודם שבא לידי חיוב כרת אבל התם כל מעשה העקירה והזריקה מתחילת ד' לסוף ד' היה לצורך חיוב הוצאה דבלא"ה לא מחייב משום שבת ולפ"ז בדקדוק אמר ר' אבין הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' דשיעור זה הוא שיעור הקטן לענין חיובא של הוצאה דאלו היה זורק חץ למרחוק וקרע שיראין אחר שיעור הילוכו ד' אמות דאלו היה נח החץ לסוף ד' אמות ג"כ היה חייב משום שבת היכי דאמר כל מקום שתרצה תנוח כמו שמפורש בשבת דף צ"ז ע"ב סבר האי לישנא דמודה ר' אבין דחייב בתשלומים בעד השיראין דהא אפשר לחיוב שבת בלא הליכת החץ יותר מד' אמות ולאידך לישנא מחלק דהתם אי בעי לאהדורי' לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה וסברי דלאו דוקא קאמר ר' אבין מתחילת ד' לסוף ד' אלא אפילו אילו זרק חץ למרחוק וקרע שיראין נמי פטור כיון דלא מצי מהדר לה ואתה מחייבו על שעת הזריקה אמרינן קלב"מ הכא מצי מהדר לה ומשו"ה נהי דליכא למיחייבי' על הגבהה ראשונה דהי' צורך אכילה עכ"פ על מה שהגביה למעלה עד דמטי לתוך פיו נתחייב דגם הך לישנא סבר הך סברא דאי בעי גחין ואכיל אלא דסברי דאלו היה לא אפשר למיהדר חשוב כל הזריקה והגבהה כולו כאחד ואין לחלק בין דרך קצרה לארוכה כיון דא"א למיהדר: ומעתה שפיר פריך רב ביבי בר אביי להני תרתי לישני מברייתא דהגונב כיס בשבת כו' אמאי לימא הגבהה צורך הוצאה והכא משמע אפילו אי לא היה כלל הגבהה יותר מכפי צורך הוצאה נמי חייב מדקתני היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור משמע דוקא היכי שלא היה הגבהה כלל פטור אבל אי היה איזה הגבהה לצורך הוצאה חייב אמאי כל הני תרתי לישני סברי דעכ"פ ההגבהה שהיה לצורך הוצאה אפילו במצי לאהדורי נמי פטור כיון דלא אפשר לחייב משום שבת אלא מחמת עקירה ובלא עקירה ליכא חילול שבת ובפרט העקירה הוא אתחלתא דמלאכה כמו שכתב רש"י ז"ל למעלה בסוגיא ודו"ק: וכמה מעליא הך שמעתתא ליישב בזה סוגית הש"ס בשבת דף צ"א ע"ב דפריך התם רב ביבי בר אביי אמ"ד דסבירא ליה אגד כלי שמיה אגד מברייתא דגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי חיוב שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גנבה ואיסור שבת באין כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת וכתב רש"י ז"ל דכיון שהוציא מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת מיפטר דאגיד גביה רשוה"י ע"י הכלי ודחי הש"ס דהכא מיירי שהוציא דרך שוליו ותו פריך והא איכא מקום חלמה דאי בעי מפקע ליה ושקיל ומשני בנסכא ואנכי בעת למודי הקשיתי לשאול הא רש"י ז"ל בד"ה שהרי כתב וז"ל ובכתובות פריך אי דאפקה לר"ה איסור גניבה ליכא דר"ה לאו מקום קניה הוא ומוקי לה בצידי ר"ה אי נמי שצירף ידי למטה משלשה וקבלה ע"ש והמעיין בכתובות יראה דהך שינויא דאפקה לצידי ר"ה אתיא אליבא דר' אליעזר דס"ל דצידי ר"ה כר"ה דמי ואינו אליבא דהלכתא דאנן קי"ל כרבנן דצידי ר"ה לאו כר"ה דמי ורב אשי משני כשצירף ידו כו' והיינו גם אליבא דרבנן ופשיטא דזה שינויא הוא העיקר ומעתה קשה הא דמשני בנסכא מ"מ איכא למיפרך הא עכ"פ זהו המקצת שאוחז בידו בודאי קני גם אי לא קני שאר חלק הנסכא מה שחוץ לידו כמו דאיתא בהדיא בב"מ דף ט' ע"א דאמר רב אשי התם זה קני חמור ובית פגיה וזה קני מה דתפיס בידיה כו' והשאר לא