מצפה אריה תנינא חלק ב שפה

דלר' נחוניא כרת או מיתה בי"ש לאביי פטור אפילו בלא התראה אפילו בשוגג כמו חייבי מיתות ממש א"כ לפטור אפי' באונס והיא קושיא גדולה: ש"ב ראיתי שכבר העיר בזה בשטמ"ק וכתב דדוקא חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורין אבל ח"מ אנוסין ודאי חייבין דגם מכה בהמה אנוס פטור ולפ"ז קשה דלפי מה דפסקינן דאדם המזיק באונס חייב א"כ צ"ל דח"מ פטורין ממון ומה שנראה לפענ"ד בישוב דבר זה דכאן דמיירי בתחב לו חבירו ליתא להך דינא דתנא דבי חזקיה דהא לענין מזיק לא מחייב על ידי עשיית חבירו רק כשעושה בעצמו בידים אבל כשתוחב לו חבירו אפילו מרצונו אינו חייב מטעה מזיק כמו דאמרינן הכא בסוגיא גופא דאינו משלם רק על הנאת מעיו וא"כ בכה"ג במכה בהמה פטור ואיך אפשר לפוטרו במכה אדם בשלמא במזיד היכי שמתחייב מיתה או כרת ממש דפטור מקרא דכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות כדאיתא בכתובות דף ל"ז ע"א לכן בכל גווני שנתחייב מיתה לרבנן או כרת לר' נחוניא פטור מתשלומים אבל בשוגג דפטור רק מדרש' דתנא דבי חזקיה בעינן דוקא ע"י מעשה דידיה דבכה"ג אלו מזיק בהמה היה חייב לשלם אבל בתחב לו חבירו דבכה"ג במזיק בהמה לא משכחת לה כלל שיתחייב לשלם ע"י מעשה חבירו ולא אפשר לומר לא חלקת כו' גם במכה אדם בגונא דפטור ממיתה חייב לשלם ולפ"ז נדחה מ"ש המהרש"א דהתם בסוגיא דקשה נמי מדאגביה קניא וצריך לומר נמי דמיירי בתחב לו חבירו כמ"ש למעלה שפיר קתני מתניתין דבשוגג חייב דלא מיפטר מטעם חמץ מתנא דבי חזקיה דבתחב לו חבירו ליתא למיפטריה מטעם זה דהא לא שייך לומר הך הקישא דמה מכה בהמה ישלמנה ולא חלקת בו וכנ"ל וא"כ לפ"ז ליכא הוכחה כלל דרשי ז"ל סובר דר' נחוניא אינו פוטר בכרת בשוגג מתשלומים אלא יכול להיות דסבר דא"כ דמי ממש לחייבי מיתת ב"ד דפטור בשוגג כמו במזיד: והנה לפי מה שבארתי למעלה דכל עיקר הקושיא שהקשו האחרונים דהש"ס היה יכול לומר דאוכל תרומות חמץ פטור מטעם מלקות הוא לפי מה דמחלק הש"ס בכתובות בין רב חסדא לר' אבין דהתם א"א להנחה בלא עקירה אבל בדרב חסדא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל לפ"ז הא יש ליישב בפשיטות דמשו"ה לא רצה הש"ס דפסחים לאוקמא מתניתין בהכי דא"כ היה קשה לאידך לישנא דאמרינן בכתובות דהתם בדר' אבין אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה ולפ"ז ע"כ מיירי מתניתין בפסחים בתחב לו חבירו לתוך פיו דאל"ה קשה קושית הש"ס דכתובות דנימא מדאגביה קניא וכבר כתבתי למעלה דבתוחב לו חבירו ליכא מלקות: והנה בספר הפלאה כתב ליישב קושית התוס' שכתבו שם בכתובות דה"ה הוה מצי לאקשויי אמתניתין דפסחים דהאוכל תרומת חמץ בפסח דנימא מדאגביה קניא עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה דהקונה חמץ בפסח לוקה משום ב"י וב"י ולפ"ז כשהגביה ע"מ לאכול הא חייב מלקות מחמת ב"י וב"י דהא כל גזלן חייב באחריות וקי"ל דמשום אחריות עוברין בב"י וב"י ומטעם זה שוב אי אפשר לומר מדאגביה קניא דאין לוקין ומשלמין ובשו"ת הרי"ם בחידושיו לסוגיא דפסחים הנ"ל דחה תירוצו של על הפלאה דאיך שייך לומר שהוא חייב מלקות משום חיוב האחריות ומחמת המלקות הוא נפטר מחיוב קבלת אחריות הא זה בזה תליא דאם אין אחריות למה חייב מלקות משום ב"י וב"י הא לאו דידיה היא וכל עיקר שאתה באת לחייבו מלקות הוא משום קבלת אחריות ועל כרחך לא נפטר מאחריות ולפענ"ד נראה פשוט דדברי הגאון ז"ל ליתא דשפיר יש לומר שנפטר מחיוב אחריות ע"י חיוב המלקות דאין לוקין ומשלמין ומ"מ אי אתה מצית למיפטריה ממלקות מחמת דשוב אינו חייב באחריות שהרי זה דמי ממש להא דאמר אביי בתמורה דף ה' ע"ב כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא אלמא בהדיא דאע"ג דלא מהני מ"מ הוא שפיר חייב מלקות כיון דמצד עצם הענין הוא צריך להיות מהני רק כל עיקר דלא מהני הוא מחמת העבירה אינו פוטר ממלקות א"כ ה"ה גבי חמץ נמי כיון דהתורה גזרה שלא יקבל פקדונות מן הנכרי מקרא דלא ימצא והוא מטעם חיוב אחריות כדאיתא בפסחים דף ה' ע"ב א"כ כי עבר וקיבל שפיר לקי אפילו אי נימא דלא מהני והוא נפטר מאחריות משום דאין לוקין ומשלמים דמ"מ הוא עבר אמימרא דרחמנא: ועוד נ"ל דאפילו לרבא דפליג התם בתמורה אדאביי וסבר דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי חייב הכי פירושו דלמה גזרה התורה חיוב מלקות כיון דלא משכחת לה כלל שיהא מהני אבל הכא כיון דמצד הדין גזלן חייב באחריות ורק בחמץ שחייב מלקות מחמת ב"י וב"י נפטר מחיוב אחריות בודאי אין לפטור אותו ממלקות דב"י וב"י. וביתר ביאור יש לומר דלפי מה דקי"ל כרבא דאמר בב"מ דף צ"א ע"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו וכתב רש"י דחיובא רמיא עליה לשלם אלא שאין כח לעונשו בשתים בב"ד אבל בדיני שמים חייב נמי בתשלומים ע"ש א"כ גבי חמץ חשוב שפיר חיוב אחריות למיעבר עליו בב"י וב"י ולמילקי עליה שהרי מבואר בהדיא בפסחים דף ה' ע"ב דגם בנכרי שכבשתיה תחת ידך אם קיבל אחריות עובר בב"י וב"י והרי בנכרי שנכבש תחת יד ישראל בודאי אין בידו לכוף לישראל לשלם ליה ומ"מ עובר בב"י וב"י כיון דמחויב מצד הדין לשלם א"כ ה"ה בנ"ד מסתברא לומר דעובר בב"י וב"י אע"ג דאין ב"ד כופהו לשלם ודו"ק: ולפי האמור ארווח לנו ליישב דברי רש"י ז"ל פסחים דף כ"ט ע"ב גבי הא דאמר התם רב אחא ב"י דר' יהודה מקיש שאור דאכילה לשאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים וכתבו בתוס' ד"ה ה"ה פירש רש"י ומותר באכילה והקשה ר"ת דאי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאי נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואי גזל מנכרי הרי הוא חייב באחריות ולא גרע מממון שחייב באחריות דהוי כשלו ע"ש ולפי הנ"ל י"ל כיון דבאמת דכבר נתחייב במלקות מחמת לאו דב"י וב"י נפטר מאחריות אם כגנב או נאבד אח"כ דאין לוקין ומשלמים כסברת בעל הפלאה וכיון דבאמת אין לחייבו באחריות שוב לא מיחשיב כשלו לענין איסור אכילה דאף על גב דלגבי מלקות דב"י וב"י חשוב כשלו דאהכי חייביה רחמנא משום דעבר אמימרא דרחמנא טעם זה לא מהני לענין שיחשב כשלו לגבי אכילה כיון דלפי האמת אינו חייב באחריות כלל ובמה נחשב כשלו ע"כ שפיר מותר באכילה ודו"ק. ובזה יש ליישב מה שהקשה הפנ"י בפסחים דף י"ג ע"ב בהא דאמרינן התם אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ופריך הש"ס התם פשיטא וע"ז כתב הפנ"י וקשה לי מאי פשיטותא הא לקמן בפ' כל שעה דף כ"ט איכא מ"ד דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ופירש"י דשל אחרים ושל גבוה מותר באכילה א"כ שפיר איצטריך לאשמועינן דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולפי הנ"ל ניחא דדוקא בשל אחרים או של גבוה קדשי בדק הבית דעכ"פ בשעת הגבהה הוא עובר בב"י וב"י וחייב מלקות וממילא ליכא חיוב ממון אשעת הגבהתו דאין לוקין ומשלמים וגם בשל גבוה בלא"ה לא שייך חיוב אחריות דהקדש במזיד אינו מתחלל משו"ה ליכא באכילת החמץ