מצפה אריה תנינא חלק ב שפג

היכי שבא האבל למקום גדול האחין דהדין ג"כ דחשבינן יותר מעשרה פרסאות לריחוק מקום והעיר הגאון ז"ל דיש להסתפק האידנא דע"י מסילת הברזל נתקרבו יותר עיי"ש: שוב הגיע לידי ספר יוסף דעת על הלכות אבילות מהגאון ז"ל ודיבר ג"כ אודות זה והביא בשם עלה נדפסה בשם שומר ציון באלטונא שכתב להחמיר דהתורה לא ניתנה אלא בדרך מהלך הפשוט בלי תחבולות וכמו בק"פ דחשוב דרך רחוקה בט"ו מילין אף שיכול לבוא ע"י צבים ופרדים כדאיתא בפסחים דף צ"ד והגאון ז"ל הוסיף להביא ראי' ממה דאיתא במכות דף ה' בבאו עדים ואמרו פלוני הרג את הנפש בצפרא בצפורי ובאו עדים שהי' בפניא באותו יום בנהרדעא חזינן אי יכולים לבוא לא הוי זוממים ואי לאו הוי זוממין ואמרו שם מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל ולפי"ז בזה"ז שמצוי לבוא ע"י אייזענבאהן הי' מקום לומר דלא הוי זוממין וע"כ דחז"ל שיערו עפ"י טבע רוב אנשים ולא חיישינן להמצאות ותחבולות רחוקות ומ"מ מודינא דאם טענו העדים שנסעו ע"י אייזענבאהן אפשר דאין הורגין אותם ע"ש והנה כל עין רואה יתמה על דבריו אלה דהאיך כתב על אייזענבאהן דלא חיישינן להמצאות ותחבולות רחוקות אשר האייזענבאהן נתפרסם בכל קצוי ארץ ואפשר דבזמן שכתב הגאון דבריו אלה לא הי' עוד אייזענבאהן במדינת גאליציא ולא ראה ולא ידע רק עפ"י השמועה שמצוי לבוא ע"י אייזענבאהן לכן הי' בעיניו כדבר חידוש והמצאה רחוקה דלא חיישינן כמו דלא חששו חז"ל שמא באו ע"י שם כאבוה דשמואל שכתבו התוס' קדושין דף ע"ג ד"ה מאי שבא לביתו ממדה"י ע"י שם ע"ש כמו כן הי' בעיניו האייזענבאהן כמו דברים המושכלים שכל זמן שלא שזפתו עין רואה קשה להולמם ונראה כעין דבר זר. ולולא דמיסתפינא הוה אמינא דהא דאמרינן התם בש"ס פסחים דמהלך אדם ביום עשרה פרסאות לא הוי פירושו שמהלך ברגליו דלפענ"ד קשה דבר זה שיהי' בכח אדם בינוני להלך ברגליו עשרה פרסאות ביום דידוע דפרסה הוא ד' מיל ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות ב' מינוטין כמ"ש באו"ח בהג"ה סי' רס"א א"כ עשרה פרסאות הוא קרוב לשתים עשרה שעות ביום ובשבת דף פ"ט ע"ב אמר לו ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע כו' דל כ"ה דלילותא כו' דל תרתי סרי ופלגי דצלותא ומיכל ודביהכ"ס כו' הרי נשאר חצי היום שהוא שש שעות פנויים להלך ואיך אמרינן כאן דמהלך אדם עשרה פרסאות שהמה צריכים קרוב לי"ב שעות להילוך בלבד ע"כ נ"ל דכך פירושו דמהלך אדם אין הכונה להלך ברגליו אלא לרכוב על החמור כי דרכם הי' להשתמש בדרך על החמורים ולהכי מדוקדק לשון הש"ס ויכול לכנוס בסוסים ופרדים ולא הזכיר חמורים מחמת כי דרך רוב ישראל לרכוב על חמורים חשוב דרך רחוקה אם אינו יוכל לבוא על החמור רק בסוסים ופרדים שהמה רצים ביותר כן נ"ל: והנה באו"ח סי' רמ"ט איתא אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות כו' ואיתא במג"א ואם הוא יושב בעגלה יוכל ללכת יותר עיי"ש הרי מצינו דשיעור של פרסאות לאו דוקא אלא הכל לפי הענין ודו"ק אח"כ ראיתי שמוח"ז הישוי"ע ז"ל באו"ח שם הביא שבספר בית יעקב הביא לעורר ע"ז מש"ס דפסחים הנ"ל ובאמת שאני התם דגלי קרא: סימן ל דרוש שדרשתי בשה"ג: במשנה בפסחים דף ל"א ע"ב האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים ובגמרא איבעיא להו אי משלם לפי מידה משלם או לפי דמים ורצה ליפשוט ממתניתין דלפי מידה משלם דאי אמרת לפי דמים חמץ בפסח בר דמים הוא ומשני הא מני ר"י הגלילי הוא ופריך אי ר' יוסי הגלילי במזיד אמאי פטור ומשני הא מני ר' נחוניא בן הקנה דהיה עושה יוה"כ כשבת לתשלומין וכתב רש"י ז"ל דרישא מיירי בשגג בשתיהם בתרומה ובחמץ וסיפא מיירי דהזיד בתרומה ושגג בחמץ ואשמועינן דמיתה בי"ש כי כרת דפוטר נמי מתשלומים דאי הזיד בחמץ לאשמועינן באוכל חמץ בפסח בעלמא ולמה נקט בתרומה ע"ש והנה האחרונים ז"ל הרבו לתמוה על הגמרא דלמה ליה לאוקמא מתניתין אליבא דר' נחוניא בן הקנה דלא קי"ל כותיה הא יותר הו"ל לומר דבמזיד פטור משום מלקות דהאוכל חמץ בפסח חייב מלקות כדתנן בהדיא בריש פרק אלו הן הלוקין דף י"ג ע"א ואנן קי"ל דאין לוקה ומשלם בשלמא מאי דפליגי ר' נב"ה ורבנן ביוה"כ אי חייבי כריתות פוטרין אין להקשות דתיפוק ליה דפטור מחמת מלקות לפי מאי דקי"ל דא"כ ישנן בכלל מלקות ארבעים די"ל דפליגי כשלא אתרו ביה דבכה"ג אינו פטור מחמת מלקות לפי מאי דקי"ל כר' יוחנן בכתובות דף ל"ד דחייבי מלקות שוגגין חייבין וה"ה מזיד בלא התראה וריש לקיש דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין כמו חייבי מיתות ע"כ יסבור דהא דפליגי ר' נב"ה ורבנן הוא רק משום דס"ל כהך תנא דריש פרק אלו הן הלוקין דח"כ אינן בכלל מלקות ארבעים אבל אהך סוגיא דפסחים בודאי קשה דטפי הו"ל להגמרא לאוקמא למתניתין דמיירי בדאתרו ביה והוא פטור משום מלקות ואפילו לפמ"ש רש"י ז"ל דמתניתין מיירי בהזיד בתרומה ושגג בחמץ דליכא מלקות משום חמץ מ"מ קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מה' תרומות דאם אכל תרומה במזיד והתרו בו חייב מלקות א"כ איכא מלקות דתרומה גופא עיין צל"ח פסחים שם ועיין בספר דו"ח להגאון רע"א מערכה ה' ועיין בשו"ת הרי"ם להגאון מווארשא ז"ל שהאריכו לפלפל בקושיא זו הרבה ע"ש ואף אני אענה חלקי כפי אשר יורוני מן השמים בעזהש"י: והנה לכאורה עלה על לבי לומר דבפשיטות ניחא לפי מה דפריך הש"ס בכתובות דף ל' ע"ב אהא דאמרינן התם מאי איכא בין אביי ורבא זר שאכל תרומה איכא בינייהו ופריך ולאביי פטור והאמר רב חסדא הגונב חלבו של חבירו ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב ומשני הכא במאי עסקינן בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה ומסיק במצי לאהדורי ע"י הדחק וכתבו בתוס' ד"ה ולאביי דה"ה הוי מצי לאקשויי אמתניתין דפסחים הנ"ל לפי מה דמוקי כרנב"ה דנימא מדאגביה קנאו ע"ש ולפ"ז עכצ"ל דמתניתין דפסחים נמי מיירי בתחב לו חבירו א"כ מסתברא למימר דבכה"ג שתחב לו חבירו ליכא כאן חיוב מלקות דהא לא עשה מעשה כלל בעצמו ומלקות אינו חייב כל דלא עביד מעשה בידים ובשלמא לענין מיתה בי"ש או כרת לא בעינן מעשה דאפילו בלא מעשה חייב והתוס' שם ד"ה ואי כ' דאפילו אי תחב ליה חבירו במקום שא"א לאהדורי כלל כל שהניח לו מרצונו לתחוב חייב ואף דבכה"ג בודאי חשוב כאילו לא עשה מעשה כלל וגם לענין כרת לא בעינן מעשה דאפילו פסח ומילה דעבר בשב ואל תעשה ג"כ חייב כרת ועיין בסנהדרין דף ס"ה דמגדף חייב סקילה אף דלא חשוב מעשה וכלל גדול הוא דלא בעינן מעשה רק לענין מלקות וחטאת א"כ ע"כ היה הש"ס מוכרח לאוקמא כר' נב"ה מטעם כרת דמלקות ליכא בתחב לו חבירו ולא דמי למ"ש התוס' בב"ק דף ל"ב ע"א דאחשביה רחמנא להנאה מעשה דז"א אלא התם דגבי דידה לא משכחת לה מעשה כלל והתורה כתב' ונכרתו הנפשות העושות א"כ אחשביה רחמנא להדיא להנאה מעשה אבל הכא מנ"ל לומר דרחמנא אחשביה וזה פשוט לפענ"ד ולא עוד אלא שכבר הערותי בעת למודי דמה שכתבו התוס' דרחמנא אחשביה להנאה מעשה לענין מלקות וחטאת הוא