מצפה אריה תנינא חלק ב שעט

הכל ולהכי מוכרח הריטב"א לפרש דלא משך כלל ונמצא לפ"ז דפליגי רש"י וריטב"א אליבא דר"ל האיך הדין בכה"ג שמכר הרבה ומשך רק פורתא אי מהני משיכת פורתא לקנות הכל או לא מהני כלל דאפילו פורתא לא קנה ודו"ק היטב: שוב התבוננתי דלפי מה דאיתא בבכורות דף י"ג ע"ב דרצה הש"ס לאוקמ' הך מימרא דאמימר גם לר"ל וע"ז פריך הש"ס אי סבר כר"ל לעמיתך למה לי מוכח בהדי' דלר"ל אליבא דאמימר דמשיכה קונה בין ישראל לישראל בין ישראל לעכו"ם א"כ פשיטא דלשיטת הגאונים הנ"ל גם ישראל מישראל קונה אפילו אם משך מקצת מהמקח קנה הכל כמו נכרי מישראל ומה מאוד חדש בעיני למה לא הזכירו הפוסקים בענין מכירת חמץ שנהגו לקנות בכמה קנינים בכסף ובקנין אגב ובשכירת המקום מדין חצר למה לא הזכירו שימשוך הנכרי מעט מהדברים ולשיטת הגאונים הנ"ל קנה את כל המקח מדין משיכה וזהו דבר חדש ולא באתי אלא לעורר את המעיין: ובעמדי בהאי ענינא עמדתי בתוס' ב"מ שם ד"ה נתנה לסיטון שהקשו ולוקמא בסיטון נכרי ע"ש ולפע"ד י"ל דלכאור' קשה הא דמשני הש"ס בספר נכרי עדיין תקשה לפי מה דשקיל וטרי הש"ס בבכורות הנ"ל לאוקמי' הך דאמימר דנכרי במשיכה קני גם. לר"ל ולפ"ז סובר ר"ל דמשיכה קונה בין בישראל ובין בנכרי ואיך מתרץ הברייתא דקתני נתנה לספר מעל. אך יש לומר דהך תנא סבר כתנא דברייתא דאיתא בב"ק דף י"ב ע"א עבדים ומטלטלים החזיק בעבדים קנה מטלטלין ע"ש וזהו מתורת קנין אגב ע"ש ומשו"ה שפיר דגבי סיטון לא מצי הש"ס לשנוי' בסיטון נכרי דאכתי תקשה לאמימר דגם ישראל מסיטון נכרי קונה במשיכ' בשלמא בספר דהוה פועל ודינו כמו עבד כנעני יוכל לקנות ג"כ תספורת אגב גופו מתורת אגב ולהכי לא בעי משיכת תספורת אבל סיטון דקונה רק מטלטלין לאמימר גם לר"ל בסיטון נכרי קונה במשיכה להכי לא משני הש"ס בסיטון נכרי: ובגוף הדין דיכול להבחינו לא מצינו בפוסקים אלא בנמצא בו מום אבל לא באונאה ופשיטא דאין לדמות כלל אונאה למום והרבה יש לחלק בין מום לאונאה. דגם המ"ל בפרק ט"ו מהל' מכירה הל' ג' כתב ג"כ דבמום דהוא מקח טעות רק הי' יכול להבחינו לאלתר דדעת הרב המגיד שם דשוב אינו יכול לבטל המקח ע"ז כתב הוא ז"ל דכל שבידו המעות אמרינן דלא הי' מחויב לבדוק כל זמן שלא נתן מעות אבל באונאה לא מצינו שיסבור המ"ל דאם לא נתן מעות יכול לתבוע אונאתו ועיין בנה"מ סי' רל"ב ס"ק א' שהקשה על המ"ל דא"כ באונא' נמי נימא הכי ומדברי הג"א הנ"ל מוכח דרק מצד מיגו מהימן אבל בלא מיגו לא מהימן עיי"ש א"כ מוכח דהי' פשוט להגאון נה"מ דהמ"ל לא קאמר רק בנמצא מום במקח אבל לא באונא' והוא דלא כמ"ש השער משפט והנה יש לחלק בפשיטות בין מום לאונאה דגבי מומין אמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין ומשו"ה לא נתנו חז"ל שיעור ע"ז אבל באונאה שנתנו חז"ל שיעור כדי שיראה. לתגר או לקרובו אין בידינו להמציא סברות חדשות נגד משנה מפורשת שנתנו חכמים שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו. וכן מצאתי להגאון בעל מחנה אפרים בהלכות אונאה סי' י"ג שהביא ג"כ דברי הג"א הנ"ל ומ"מ כתב דבלא מיגו לא מהימן שוב כתב אח"כ לחקור בזה ונראה שם דדעתו נוטה יותר שאינו יכול הקונה לעכב המעות כפי האונאה עיי"ש והוא דלא כדעת השע"מ הנ"ל אך מ"מ לא העלה בזה דבר ברור: והנה כל זה היכי שעדיין לא השתמש אבל אם כבר השתמש בהמקח בודאי אם נמצא מום במקח אפי' המעות ביד הלוקח צריך לשלם והמקח קיים כיון שהשתמש אחר שידע מהמום וכן מוכח מדברי המ"ל שם שכתב שלא הי' לו לנסות משמע היכא דידע והשתמש בוודאי המקח קיים דכל דבריו לא כתב רק על שיטת הה"מ אבל לא מדברי הרמב"ם ז"ל וזה פשוט. אולם אם נחליט כדעת השע"מ דגם באונאה אמרינן דאם לא נתן הלוקח מעות יש לתבוע אונאתו גם לאחר שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו בזה אם כבר השתמש יש לדעתי לחלק בין היכא שהאונאה הי' יתר משתות דהוי מקח טעות ודמי למום דנתבטל המקח לגמרי והמוכר אינו מחויב להחזיר האונאה בזה אם כבר השתמש אחר שידע הלוקח כי נתאנה אין לו טענה כלל כמו גבי נמצא מום במקח. אבל אם הי' האונאה רק שתות שהדין קנה ומחזיר האונאה א"כ אפילו אי השתמש אחר שידע שנתאנה מ"מ יוכל לתבוע אונאתו כיון שהחפץ קנה א"כ בדין השתמש בחפץ שלו ומנין לנו בזה שמחל האונאה ובזה עולה שפיר דברי החו"י בכה"ג שהאונאה הי' רק שתות והפ"ת שלא העיר בזה וחולק עליו נראה לפענ"ד שלא עיין יפה ואנכי לא עיינתי עוד בספר חו"י אבל כן נראה לפענ"ד ברור: אך הא דאמרינן דאם השתמש אחר שנודע לו מהאונאה שוב אינו חוזר היינו דוקא שידע בבירור שנתאנה אבל אם לא ידע בבירור שנתאנה לא שייך לומר כן דהא עיקר הוא משום מחילה ואם אינו יודע בבירור שנתאנה אך שנולד לו ריעותא לא שייך האי סברא דדילמא משום הכי לא תבע מחמת שלא ידע בבירור וא"כ יש להשביע את המוכר בכה"ג אם לא אינה אותו ואם נתברר בב"ד שיש כאן אונאה חייב להחזיר אם לא נתברר קודם שהשתמש וכאשר כתבתי: אולם בנ"ד נראה לפע"ד יותר גרע אחרי שהבטיח המוכר שהמקח הוא כמו שאר סוחרים שקונים מאתו במזומנים יכול הקונה לטעון שע"ז סמך בשעת הקני' ואלו ידע שאין שאר הסוחרים קונים ג"כ במקח זה גם הוא לא קנה ודמי להך דינא שמבואר בחו"מ של"ב בהג"ה סעיף ד' דאם אמרו הפועלים להבעה"ב כמו שעשאו חבירינו אעפ"י שאמר הבעה"ב בד' מ"מ אם שאר פועלים נשכרים בה' צריך ליתן להם כמו שאר פועלים ואפילו לפי דעת הש"ך שחולק ע"ז אינו אלא אם הבעה"ב לא אמר לפועלים כמו שעשאו חביריהם אבל אם הבעה"ב אמר בעצמו להם בפיו ממש כמו שעשאו חביריהם בודאי צריך לשלם להם ה' עיי"ש א"כ בגונא דהבעה"ב אמר שכן משלמים שאר סוחרים שקונים אצלו והוא סמך על דבריו בודאי צריך להחזיר המותר ואין שייך בזה שיעור כדי שיראה לתגר כו' כיון שהטעה אותו בדבריו ועיין בתשובת השיב משה סי' ק"ג באחד שקנה סחורה מחבירו על נאמנות שיתן לו ריוח עשרה פראצענט ואח"כ טוען הלוקח שנולד לו ריעותא בנאמנות המוכר ומבקש שישבע המוכר שלא רימה אותו בחשבון ופסק הוא ז"ל שהדין עם הלוקח שיכול להשביעו אם חשב חשבון צדק עיי"ש וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שאמר לו המוכר שחושב לו כונו שחשב לשאר קונים במזומן אם נתברר שמכר בזול מכפי חשבונו אעפ"י שמפרש לו המקח מ"מ צריך להחזיר לו מה שחשב יותר ואם הדבר בספק יש להשביעו: ובדבר שהלך בערכאות קודם שתבע אותו לד"ת בודאי עשה שלא כהוגן ולא ירא אלקים מ"מ כשחבירו השיב תשובה בערכאות ולא שלח מאת הבד"צ לתבוע אותו על מה שקיבל עליו בערכאות ולא תבעו לדון עמו בדיני ישראל חשוב כאילו הסכים ג"כ לדון בערכאות ואם הנתבע זכה בדין בערכאות ותבע בב"ד את התובע לשלם לו ההוצאות שעשה בערכאות בעסק הלז הי' פוסק מו"ח ז"ל שאיבד הוצאותיו כי הי' לו לתבוע אותו לד"ת מקודם. אעפ"י שהראשון התחיל תחילה בעבירה שהלך בערכאות. ובספר