מצפה אריה תנינא חלק ב שעז

ונ"ל דיש ראי' להביא סעד לזה מהא דאיתא בטור או"ח סי' נ"ג כתב הרשב"א בתשובה שחזן אין מסלקין אותו מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול ויש ראיות לדבר ועוד דתנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא משום חשדא ומיהו כתב שבזמנו נהגו למנות אנשים על צרכי ציבור לזמן כו' ומשמע דמה שכתב מקודם דאין מסלקין מיירי שמנו החזן לכל ימי חייו וקשה למה צריך הטעם משום חשדא תיפוק לי' דמדינא אין יכולין לסלקו כמו שאר פועל אלא עכצ"ל שאפילו אם נותנין לו שכרו גם כן אין מסלקין אותו משום חשדא א"כ ה"ה בשו"ב דאין מסלקין אותו משום חשדא: איברא יש לומר דכיון שהוא נשאר להיות שוחט מוכח דמה שמסלקין אותו מלהיות בודק אינו משום שנמצא בו פסול אולם אנא אמינא דהיא גופא קשה אם חושדין אותו שמתכוין להזיק להם בשעת הבדיקה איך רשאי להיות שוחט הא מזיק בידים חייב לשלם ונמצא שהוא גזלן ועוד דבחו"מ סי' שפ"ח משמע דאם נתכוין לכך יש לו דין אחד עם מסור ומבואר ביו"ד סי' ב' סעי' ט' בהג"ה דדעת הגהות אלפסי שחיטת מסור פסולה עיי"ש ואולי הכא שאני דחושדין אותו שמתכוין להזיק לטובתו מחמת שהוא שותף לאקציז אין לו דין מסור אבל עכ"פ מתורת גזלן לא נפיק ותמה אני על כ"ת שירד לדון אם נקרא ש"ש או לא דמה שייך דין זה לכאן שחושדין אותו שהוא מתכוין להזיק. וראיתי מובא בשם ברית אברהם שחידש לומר דכשהוא שוחט ולא בודק גרע משוחט ובודק לענין אם הוציא טריפה מתחת ידו דאם יש בענין חשש חימוד ממון מעבירין אותו בפעם אחת ואם ליכא חשש חימוד ממון בעינן ג' פעמים כמ"ש הפר"ח בסי' קי"ט בשם מהר"ם ומהריב"ל מעתה אם הוא שוחט ובודק גם אם קלקל בשחיטה יש בידו להטריף בבדיקה ולא נחשד להכשיר אבל אם הוא שוחט לבד בכה"ג שקלקל בשחיטה ירא להטריף ובשביל ממון יבא להכשיר: והנה מה שרצה כ"ת לחדש דהפרוטה דרב יוסף לא שייך אלא בהשבת אבידה ובמלוה על המשכון שהמה מצות שעוסק בגמ"ח שבין אדם לחבירו אבל לא כשעוסק במצות שבין אדם למקום מצד הסברא יפה העיר אבל שזהו נגד דעת כל הקדמונים אי אפשר לקיים הדבר כלל כמאמר חז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' שוב הראו לי שכבר נמצא דבר זה בספר ערוגת הבושם על יור"ד סי' ד' ע"ש: ובהאי עובדא שלפנינו נ"ל דאין להעבירו עפ"י רינון לבד כמו שמפורש יוצא גבי שהבאתי למעלה אך עכ"ז אפילו אם לא נחשוד אותו ח"ו שיהי' מזיק בידים בשביל הנאת עצמו עכ"ז לא נאה ולא יאה שיהי' השו"ב שותף בהאקציז מצד הסר ממך עקשות פה ולפענ"ד הנכון שיגיד השו"ב בהן צדק שאינו שותף באקציז ואין לו שום נגיעה בריות ממון והקולות יחדלון: שוב ראיתי בספר הזוהר פרשה לך לך דף פ"ז ע"ב דאמר ר' אלעזר מקרי דרדקי הי' וכי אתא ר' יוסי דכפר חנון למתא לקחו ממנו התינוקת ומסרו לו ומ"מ הוי יהב' אגרי' אך הוא לא רצה לקבל לאיתהני' מינייהו ע"ש אך יש לומר דהתם הי' שלקחו ממנו התינוקת לאחר שעבר הזמן של השכירות והמה רצו ליתן לו מתנת חנם ע"כ לא רצה לקבל: ובעמדי בענין זה לא אדע הבין מה שכתב הקצה"ח בחו"מ סי' ש"ו ס"ק א' דמצוה לחודא בלא ברכה נמי שוה עשרה זהובים וכמבואר פרק כיסוי הדם ותימא דאדרבא מסקנת הש"ס כפי מ"ש רש"י ותוס' ז"ל הני ארבעים זהובים אינם אלא שכר ברכה ולא שכר מצוה רק בב"ק דף צ"א מפורש דמצי לומר אלא בעינא למיעבד מצוה וע"ש בתוס' אבל מ"מ אינו מוכח מב"ק דבעד מצוה צריך לשלם ארבעים זהובים אלא שהש"ס מייתי דכיון דבעבד ברכה מגיע עשרה זהובים מובן דאיכא נמי שווי' למצוה אבל מ"מ אינו מבואר בש"ס בשום מקום דצריך לשלם עשרה זהובים ועיין בחו"מ סי' שפ"ב ובש"ך שם דיש בזה מחלוקת הרבה בין הקדמונים ז"ל ועיין בקצה"ח אבל עכ"פ דברי הקצה"ח הכא רק אגב שיטפי' כתב הכי: ומלבד זה מה ששיירתי לנפשי הדרך להבין דברי חז"ל הקדושים התעוררתי במאי פליגי רבה ור"י בשומר אבידה אי היה ש"ח או ש"ש אטו נימא דמי שקבל חפץ מחבירו לשמרן בחנם מצוה קעביד מטעם שעושה עם חבירו גמ"ח לשמור בחנם את חפיציו זה ודאי אינו אלא שהוא שומר מחמת שהוא חייב לשמור כיון שקיבל עליו חיוב השמירה וא"כ שומר אבידה נמי נהי שלקח האבידה על מנת להחזירו לבעליו חשוב מצוה מה שהתורה הטילה עליו דבלא מצות התור' הי' בידו להתעלם מזה ולא ליקח לביתו אבל אחרי שלקח האביד' נעשה על האבידה ש"ח מצד הדין מתורת חיוב שקיבל בתחילה בשעת הלקיחה לביתו לשמור דהא על מנת זה לקח להחזירו לבעליו ולא שיהי' הפקר ואם פשע חייב לשלם כדין ש"ח דעלמא מצד הדין ע"כ נלפענ"ד דכוונת הש"ס שומר אבידה היינו ששומר יותר ממה שמוטל על ש"ח מצד הדין לשמרו וכעין שכתבו בתוס' ב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה בההיא שהוא שוטה לצרכה או שהוא משום עסק שצריך לה לאבידה דהיינו באופן שמצד דינו של ש"ח לא הי' מוטל עליו לעשותו ובדברים הללו חשוב השבת אבידה שהוא מחויב בתורת מצוה ולא מתורת חיוב וכאשר נדקדק במתניתין דב"מ דף כ"ט ע"ב מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצרכה נראה דהכונה הוא דמה דקתני מנערה אחת לשלשים יום זהו בתורת חיוב אבל מה דקתני ושוטחה לצרכה זה אינו בתורת חיוב אלא לצרכה מותר לשוטחה ולכבודו אסור ולפי"ז מה שכתבו התוס' בשעה שהוא שוטח לצרכה ולא כתבו מנערה מורה ג"כ למה שכתבתי דדוקא שיטות לצרכה שאינו מחויב מצד הדין חשוב מצוה מצד השבת אבידה אבל ניעור שהוא מחויב מצד הדין לא מיפטר מפרוטה דרב יוסף ומעתה לפי"ז לא פליגי רבה ור"י במי שיש לו אבידה אצלו אם הוא ש"ח או ש"ש לחייבו תמיד בגניבה ואביד' אלא פליגי אם הוא שומר אבידה יותר על הראוי לש"ח אלא בתורת מצות השבת אבידה שלא יתקלקל חפיצו של חבירו ממון ישראל בכה"ג ס"ל לרבה דהוה ש"ח דמשום מצוה לא חשוב ש"ש ורב יוסף סבר דמשום מצוה נעשה ש"ש ובזה מדוקדק הלשון שאמרו חז"ל שומר אביד' ולא אמרו המוצא אבידה לשון זה מורה שהוא שומר מצות השבת אביד' ולא סתם מוצא אבידה ומעתה לפי"ז נסתר מה שכתב הקצה"ח דמצוה שוה עשר' זהובים דזה לא שייך גבי השבת אביד' דעל כל אחד מישראל מוטל הדבר לשמור ממון חבירו מתורת השבת אביד' ואין לבעל מוצא אביד' יותר זכות מאיש אחר מישראל ואם בא אחר ושמרו יותר ממה ששומר המוצא אין להמוצא שום טענה וכמו שכתב הרא"ש בפרק כיסוי הדם שאם אמר האב לאחד למול את בנו וקדם אחר ומל אינו משלם דרק לאב זכה הכתוב במצות מילה אבל לאחר כל ישראל שוין בזה וכן בשומר כן נ"ל וה' יצילני משגיאות: סימן כד להרב המאה"ג המפורסם מו"ה נפתלי הורוויץ האבד"ק סיניוואץ. ע"ד שאלתו כבר חקרו בזה גדולי עולם וגם המה לא העלו דבר ברור וכ"ת ראה בפ"ת סי' רכ"ז שהביא