מצפה אריה תנינא חלק ב שעו

אותן דבאומר איני יודע גבי שני עדים פשיטא דחייב כמו שכתבו בתוס' ד"ה אלא א"כ י"ל דאיני יודע חשוב לרבנן כשתיקה ואפילו בע"א חייב דכיון דלרבנן אין לנו הוכחה דאין ע"א מחייבו בקרבן כשאומר איני יודע מצד הסברא אין לנו לחלק ולומר דאיני יודע לא הוי כשתיקה דלמה יגרע וזה נראה לי נכון וברור: והנה התוס' שם בכריתות ד"ה אלא דלא מכחיש להו ומני ר"מ היא כתבו דליכא למימר דמיירי כשאמר איני יודע דפשיטא דחייב דאינו יודע גבי תרי עדים הוה כשתיקה עכ"ל וקשה לי דא"כ הא אפשר לאוקמי רישא דמתניתין דאמרו לו אכלת חלב מביא חטאת דאתיא כרבנן אך מיירי בהוא אומר איני יודע ומשו"ה באמרו לו תרי עדים חייב דאיני יודע חשוב כשתיקה אבל בחד אומר אכלת והוא אומר איני יודע הוא פטור מקרבן כמ"ש התוס' שהבאתי למעלה וזה קושיא גדולה: עוד קשה לי על מה שכתבו התוס' שם י"ב ע"א ד"ה אלא לאו בחד וע"כ שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור דעד אחד אינו קם רק לשבועה כדפירש במתניתין עיי"ש וקשה לי דא"כ למה נקט במתניתין ע"א אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור יותר הו"ל למיתני דאפילו אי אמר איני יודע פטור אבל לפי האמור שפיר ניחא דכל דברי התוס' דנגד ע"א והוא אומר איני יודע פטור כל זה אינו אלא אליבא דר"מ דהוא מפליג בין תרי עדים לע"א אבל לרבנן גם שני עדים אינן מחייבין קרבן בהכחשה אלא דוקא בשותק משום כהודאה דמיא וגם אם אמר איני יודע חשוב כשתיקה דמסתמא כיון דהוא אומר איני יודע הוא סומך אהא דאמרו המה ברי שאכל ה"ה בחד אמר אכל והוא אומר איני יודע ג"כ סומך אהא דאמר ברי שאכל כמו היכי ששותק דמאמין לדברי העד שאומר אכל דוגמא דאמרינן בגמ' קידושין דף ס"ו ע"א אי מהימן עלך כבי תרי זיל אפקה: ומעתה לפי האמור נתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהל' שגגות הל' ג' האוכל חתיכה ועד אחר אומר אכלת וזה שאכלת חלב הי' וע"א אומר לא אכל כו' הואיל ונקבע האיסור הוא ואינו יודע אם חטא אם לא חטא הר"ז מביא אשם תלוי עיי"ש וכתב הלח"מ ויש להקשות עליו מה שהקשו בתוס' דע"כ הא דממעטינין מקרא דאו הודע הוא בכה"ג דהוא אומר איני יודע דאי לא פשיטא אבל לפי הנ"ל ל"ק כלל שגם התוס' לא הקשו אלא לר"מ דלדידי' הברייתא דדריש או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ג"כ בעד אחד דוקא אבל לפי מה דקיימ"ל כרבנן עכצ"ל דהברייתא מיירי בין בשני עדים בין בע"א דהא דנקט ברישא ולא שיודיעוהו אחרים היינו אפילו ע"י שני עדים וסיפא דקתני יכול אפילו אינו מכחישן ת"ל או הודע אליו היינו אפילו ע"י ע"א דהא לרבנן אין חילוק כלל בין שני עדים לע"א דבהכחשה פטור אפילו בשני עדים ובשתק חייב אפילו בע"א וה"ה אם אומר איני יודע חשוב כשתיקה להכי בע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל חייב אשם תלוי: והנה ראיתי להתוס' בב"מ דף ג' ע"ב ד"ה אשם היינו קרבן שכתבו דלר"מ עדים מחייבין אותו אשם וכן איתא שם בגמ' דלר"מ כי היכי דמחייבו בקרבן מק"ו מחייב לי' חומש מק"ו ולא זכיתי להבין שהרי גם לרבנן צריך להיות הכא חייב לפי מה דאמרינן בפרק אמרו לו לאידך לישנא דהך אם ירצה לומר מזיד הייתי טעמא דנפשייהו קאמרו והובא ג"כ בתוס' שם א"כ שבועת הפקדון דבמזיד נמי חייב חומש ואשם לא שייך טעם זה וגם לרבנן צריך להיות חייב ולכאורה זהו קושיא גדולה אבל לפי הנ"ל דלרבנן קרא דאו הודע אליו בא למעט שני עדים שפיר יש לומר דבאמת עיקר הלימוד הוא מקרא ולהכי פטור נמי מאשם רק הא דאמרו אי בעי לומר מזיד הייתי הכונה רק דמזה ראי' דהתורה מיירי נמי בשני עדים ולא כר"מ דלדידי' מיירי קרא רק בע"א: ומה שיש לי להעיר בדברי התוס' במה שהקשו דבמתניתין פרק ד' שומרין תנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם כפל ומוכח דאינו משלם חומש ואשם וכן תנן בפ' הגזל קמא ומוקי לה כר"מ הא יש לומר דאתיא כר' שמעון דס"ל בב"ק דף ס"ה אין חומש ואשם משתלמין במקום שיש כפל ומשום הכי שפיר פטור גבי טוען טענת גנב וצ"ע: סימן כג לכבוד הרב הה"ג חריף ובקי המפורסם כש"ת מו"ה יוסף פנחס סג"ל לאנדא ראבד"ק באלחוב: הנה בדבר השאלה אם יש רשות להקצבים למנוע מליתן להשו"ב לבדוק הריאה מחמת שחושדין אותו שהוא נוגע וחשוד להטריף אחרי שבצנעה הוא שותף להאקציז אולם לא נתברר הדבר אלא שהוא חשד בעלמא והמה רוצים שלא יהי' לו שום דררא דממונא כי נותנים לו שכרו משלם והשו"ב לא נתרצה בכך אם יש לו טענת חזקה וכתב כ"ת דבשחיטה יש חזקה אי משום מצוה אי משום ברכה אבל מה שייך זה לבדיקה: הנה לכאורה עלה בדעתי לדון בזה עפ"י מה דאיתא בב"מ דף ע"ז ע"א שאני אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי להכי חייבים ליתן לפועלים שכרו משלם ולא כפועל בטל וכן הוא בטור ובחו"מ סי' של"ה אבל בגוונא דרוצים ליתן רו שכרו משלם לא מצאתי שיש לפועל טענה שמחויב הבעה"ב ליתן לו את המלאכה מחמת האי טעמא דאי לא עבדי חלשי והטעם פשוט דבקל יכול למצוא הרבה מלאכות לעשות בחנם ולא יהא יושב בטל ובודאי הי' גם בתחילה בשעת השואת השכירות לא הי' מקפיד בדבר הזה ולפי"ז בשו"ב שיש אומדנא דמוכח דשום שו"ב לא ישכור א"ע להיות שוחט בלבד ולא בודק גם אם יתנו לו שכרו משלם מפני הכבוד ושנית שאם לא יעסוק באומנותו יסתלק ההרגל ובזה לא שייך לומר דבקל יוכל למצוא לעבוד במקום אחר ועוד אפילו בפועל אם יש לבעה"ב המלאכה ליתן לעשות ורוצה לסלקו בחנם אעפ"י שרוצה ליתן לו שכרו משלם לפענ"ד יש טענה לפועל לומר אין אני רוצה בכך דכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ויש לדמות דבר זה למאי דאיתא בב"ב דף י"ג ע"ב דתניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו ומסיק הש"ס משום דאמר לי' אי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחי' ועיין בטור חו"מ סי' קע"א דהרי"ף והרא"ש פוסקין כת"ק ור"ח ורמב"ם פוסקין כרשב"ג וה"נ דכוותי' ודו"ק: והנה ראיתי להרמ"א בהג"ה יור"ד הלכות מלמדים סי' רמ"ו שכתב אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר כו' אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע כו' ע"ש ובעיני יפלא למה פשיטא לי' דבר זה הא מצד הסברא יש לדמות דבר זה להך דב"ב דפליגי בכגון זה רבנן ורשב"ג והר"ח והרמב"ם פוסקין כרשב"ג אבל מלבד זה אנכי תמה ודרכי החכמה נסתרו ממני הא יש כאן שכר ברכת אירוסין ובהרבה מקומות גם ברכת נשואין שייכים לבעל המסדר קידושין היינו להרב המסדר ואיך רשאי אכסנאי ליטול הברכות שלא ברשות הרב ואפשר שהמנהג הי' שלא הי' הרב דמתא בעצמו מסדר קידושין אלא הי' מרשה לאחר שיסדר קידושין במקומו ובזה עולין דברי הגה"ה לנכון: