מצפה אריה תנינא חלק ב שעה

הנה כ"ת לא הי' צריך לומר מטעם חזקת פטור אך בפשיטות הי' יכול להקשות דגם באומר איני יודע גם כן לא צריך קרא מדכתיב לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת והתם מיירי אפילו באומר איני יודע דהא קיימא לן דאין עד אחר יכול לחייבו שום עונש מלקות או ממון אפילו באומר איני יודע לא מיבעי' לרב ושמואל דסבירי כהו בשבועות דף מ"ק דלא אמרינן מתוך שאינו יכול ע משלם א"כ כשטוען איני יודע נגד העד אחד פטור לגמרי בכל מקום אלא אפילו למאי דקיימא לן כר' אבא דכשטוען איני יודע נגד העד אחד אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם היינו דוקא במקום שעד אחד מחייבו שבועה אבל במקום דליכא שבועה כגון בקרקעות או בקנס פטור לכולא עלמא דאין עד אחד מחייבו ממון אפילו כשטוען איני יודע א"כ איך מחלקין התוס' בין אומר איני יודע לאומר לא אכלתי דבאומר לא אכלתי לא צריך קרא ובטוען איני יודע איצטריך קרא וכבר הערותי זה בחידושי וכתבתי ליישב דלכאורה בלאו הכי צריך להבין מה שכתבו התוס' דבאומר לא אכלתי לא צריך קרא דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דהתם כתיב רק שאין הב"ד מחייבין על פי עד אחד וגבי קרבן הא קיימא לן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן וא"כ הוא מביא מרצונו אך התוס' שם בסוגיא להלן דף י"ב ד"ה או כתבו בסוף דבריהם דלר' מאיר באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ממשכנין אותו כיון דניחא לי' בכפרה אלא שסבור להיות פטיר ע"ש א"כ הכא נמי בעד אחד והוא אומר לא אכלתי אם עד אחד מחייבו קרבן הא ממשכנין אותו דברצונו ודאי לא יביא קרבן כיון שהוא מכחיש להעד ולדעתו העד הוא משקר ולהכי שפיר כתבו התוס' דעד אחד אינו מחייבו למשכן אותו אבל כשאומר איני יודע שפיר איצטריך קרא דהוה אמינא דעכ"פ רשאי להביא קרבן אם הוא רוצה וחושש לדברי העד שאומר שאכל אעפ"י שהוא בעצמו אינו יודע ע"ז איצטריך קרא או הודע אליו שאינו יכול להביא קרבן ודו"ק: עוד אמינא בישוב דברי התוס' הנ"ל באופן אחר דהנה לכאורה בלא"ה צריך להבין מ"ש דבמכחיש את העד אין צריך קרא דפטור מקרבן דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דהאיך שמעינן מזה דפטור מקרבן הא לכל חטאת היינו עונש ממון וכן כתב רש"י ז"ל שם בחומש (דברים י"ט) וגם על כרחך צריך לומר כן דהא כתיב על פי שנים עדים יקום דבר וא"כ אי אפשר לומר דחטאה כמשמעו דהיינו קרבן חטאת דהא אפילו שני עדים אין מחייבין אותו קרבן חטאת דהא קיימא לן כרבנן דעדים אין מחייבין חטאת וראיתי לבעל הטורים ז"ל שכתב לכל חטאת היינו קרבן ותמוה בעיני מאוד דזה אפשר לפרש רק לר' מאיר ולא אליבא דחכמים דקיימא לן כוותייהו ועכ"פ לדידן דמפרשינן דלכל חטאת היינו עונש ממון לא נשמע מיניה דפטור מקרבן עפ"י עד אחד והנה באמת התוס' בעצמם נשמרו מזה וכתבו דבריהם בדקדוק בזה הלשון דנראה שאין עד אחד קם רק לשבועה ומשמע דהוכחה גמורה אינה מזה אבל לכאורה גם קצת הוכחה ליכא מכאן דהאיך כשמע דאינו קם רק לשבועה דילמא דכמו דאמרינן דאבל קם הוא לשבועה כמו כן יש לומר דקם הוא לקרבן ונראה לפענ"ד דיש לומר דמזה גופא דקם הוא לשבועה מוכח דעד אחד אינו מחייבו קרבן דאי נימא דעד אחד מחייבו קרבן א"כ צריך להיות דכל מי שנשבע להכחיש את העד הי' צריך להביא קרבן אחר השבועה היינו אשם גזילות דמה לי אם מעיד עד אחר שאכל חלב שצריך להביא חטאת ומה לי אם מעיד שנשבע לשקר שמחייבו קרבן אשם ופשיטא דלא יתכן למימר הכי שהתורה מחייבתו לישבע להכחיש את העד ואח"כ יתחייב להביא אשם על שנשבע לשקר וזהו כוונת התוס' דנראה שאינו קם רק לשבועה כוונתם אבל לא לקרבן אשם על השבועה ואי נימא דעד אחד מחייבו בקרבן הי' מחויב להביא אשם אחר השבועה ודבר זה לא יתכן כלל כנ"ל אמנם יש לבעל דין לשאול דכיון לענין ממון אין עד אחד נאמן לחייבו כיון שכבר נשבע להכחיש את העד וא"כ תו ליכא אשם דהא קיימא לן בב"ק דף ק"ח הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא אכן מכל מקום דאם נימא דעד אחד מהימן לחייבו בקרבן והיינו ע"כ משום כפרה א"כ הי' צריך להיות דמהימן שנשבע לשקר וצריך כפרה ולהביא אשמו וכיון דהקרן מעכב את האשם ואי אפשר כפרתו בלי תשלומי הקרן צריך זה שנשבע לשלם קרן וחומש ואשם: ויותר יש לחזק ולהסביר דבר זה עפ"י מה שכתב הר"ן ז"ל בפרק האומר במסכת קידושין שהאריך לומר דהא דאמרינן דשתיקה כהודאה דמיא לא ומפני הודאתו של זה אלא נאמנותו של העד דאפילו אם יודע בלבו שאינו יודע בדבר כלום חייב להביא שאלו תאמר שמפני הודאתו בלבד הוא מתחייב קרא למה לי דחייב והא בודאי אם יודע בעצמו שאכל חלב ומשו"ה הודה לדברי העד פשיטא דחייב ואם הוא יודע בעצמו שלא שתק מפני הודאתו האיך הוא מתחייב שמא תאמר מפני שאנו דנין על כרחו הודאתו כשתיקה והתנן בערכין דף כ"א דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וכו' וכיון שהוא יודע שלא היתה שתיקתו מחמת הודאה למה יביא קרבן ואדרבה יש לו להמנע כדי שלא יביא חולין לעזרה אלא על כרחך אפילו לפי מה דאמרינן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא מפני עדותו של העד מתחייב ולא מפני הודאתו ע"ש ולפי"ז אם נימא דעד אחד נאמן לחייבו קרבן אפילו כשמכחיש אותו על כרחך צריך לומר לפי דברי הר"ן ז"ל דאף על, פי שהוא יודע שהעד משקר מ"מ חייב להביא קרבן מעצמו אף על פי שאין ב"ד מחייבין אותו שכך גזרה התורה שעל פי עדותו של עד אחד חייב להביא קרבן וממילא מסתברא לומר שהוא מחויב לשלם קרן וחומש ואשם אף על פי שיודע בלבו שהעד משקר וזה לא יתכן כלל דכל עיקר מה שנשבע הוא נשבע כדי להפטר את עצמו מלשלם ואיך יתחייב אחר השבועה קרן וחומש ואשם: והנה דבר זה פשוט בעיני שמה שכתבו בתוס' הנ"ל דאי אמר איני יודע פטור כדנפקא מקרא דאו הודע אליו ומסיק דמיירי בער אחד שאינו יכול לחייבו קרבן דאי אמר לא אכלתי פשיטא דעד אחד לא מהימן דבריהם אלו נאמרים כפי מה דמשני הש"ס דמתניתין אתיא כר' מאיר דשני עדים מחייבין אותו קרבן דאלו לרבנן לא הי' צריכין לומר דבאומר לא אכלתי אין עד אחד מהימן הא אפילו שני עדים אינן מחייבין אותו קרבן אלא מוכח דאליבא דר' מאיר קאמרו הכי וגם הא דאמרינן בגמרא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים אליבא דרבנן לא מיירי בעד אחד כיון דאפילו שני עדים אינן נאמנים והא דמסיק התם דהא דקתני יכול אפילו אין מכחישין תלמוד לומר או הודע אליו מיירי בעד אחד היינו דהקרא מיירי בין בשני עדים בין בעד אחד דכשמכחיש פטור מקרבן אפילו בשני עדים ובשותק חייב אפילו בעד אחד וא"כ לרבנן נדחה ראיית התוס' דאי אמר לא אכלתי למה לי קרא הא קרא איצטריך דשני עדים אין מחייבין קרבן אלא מזה על כרחך מוכח נמי דהתוס' אזלו אליבא דר' מאיר ולדידי' הא דממעטינן או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים היינו רק בעד אחד דבשני עדים הא חייב קרבן ולהכי הוכיחו דמיירי באומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דפטור ולפי"ז הא דכתבו דבאומר איני יודע פטור בע"א י"ל דז"א אלא אליבא דר"מ דלדידי' מוכח הבי דילפינן מקרא דאו הודע אליו אבל לרבנן דקרא מיירי בשני עדים ועכצ"ל דמיירי כשמכחיש