מצפה אריה תנינא חלק ב שעג

תפול דליקה באונס אי מוקמי ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא מוקמי ברשותיה לא מסר נפשיה טרח ומציל ע"ש מבואר מזה דכל עיקר תקנת חז"ל היתה כדי שיהא המוכר מסר נפשיה להציל. וכן כתב רש"י ז"ל שם ד"ה כך תקנו משיכה בשומרים ע"ש והנה לכאורה אי נימא דמיירי באופן שיש סכנה גמורה קשה איך יתכן שיתקנו חז"ל תקנה כזו לעשות איסור שיכניס עצמו המוכר בסכנת נפש אלא ע"כ צריך לומר דמיירי באופן שלא יהא סכנה גמורה שיהא מותר לו להכניס א"ע למסור נפשו כדי להציל ממונו א"כ קשה למה יפטור השומר מלשלם אי לא מסר נפשו להציל כיון דלא חשוב סכנה והא אנן קי"ל בש"ס ופוסקים דשומר שהי' יכול להציל ולא הציל חייב לשלם א"כ הא בכה"ג חשוב הי' יכול להציל: עוד קשה לי דבב"מ דף צ"ג ע"ב איתא איבעי' להו ליסטים מזויין ורועה מזויין מהו מי אמרינן אוקי גברא להדי גברא או דילמא האי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה וכתב רש"י ז"ל הליסטים ע"מ כן בא או ליהרג או להרוג אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך ע"ש ומשמע דס"ד דבעל איבעי' הי' דהשומר מחוייב להכניס א"ע בסכנת נפש ללחום עם הליסטים. ועוד יותר מבואר בשט"מ שכתב וז"ל פירש דאע"ג דשמירה מליסטים מזויין לא קביל עליו מ"מ כל נטירות דיכול למיעבד קביל עליו ואפילו בש"ח אפשר שנאמר הכי שכיון שקרה מקרה שהיה יכול להציל ע"י עצמו באשר הוא שם ולא הציל מחייב עכ"ל (ולא כמו שכתבו כ"ת שזהו דבר שתינוקות שב"ר יודעים שאין צריך) וע' ברמב"ם בפ' ג' מה' שכירות שכתב וז"ל ואפילו הרועה מזויין ובא כו ליסטים אחד מזויין ה"ז אונס שאין הרועה מוסר נפשו כליסטים ע"ש מלשון זה שמענו שהוא ז"ל איכו מפרש כפירוש רש"י ז"ל שאין הרועה מחויב למסור נפשו אלא שאין בידו למסור נפשו כמו הליסטים ומשו"ה חשוב אונס ומשמע דאלו היה בידו למסור נפשו כמו הליסטים הוי אמרינן אוקי גברא להדי גברא ומחויב ללחום עם הליסטים אע"ג דעכ"פ אפילו אם שווים בכחם אהדדי נמי מידי ספיקא לא נפקא מי ינצח זה או זה מ"מ מחויב לכנוס בסכנה וע"ש בהה"מ ובכ"מ: והנה לפ"ז יש לתמוה לכאורה למה לא פשטינן לה מהא דר' יוחנן דאמר דהפקיעו חז"ל לקנין מעות משום דאי לא מוקמי ברשותו לא מסר נפשו טרח ומציל סוף סוף בעי שלומי אי נימא שמחויב להציל גם ע"י מסירת נפשו ובשלמא לדעת הסוברים דגם קודם שהפקיעו חז"ל לקנין מעות יש למוכר על החטים רק תורת ש"ח שפיר י"ל דעיקר איבעיא הוא בש"ש אבל לא בש"ח ואע"ג שהשטמ"ק שהבאתי למעלה כתב שאפשר דהאיבעיא גם בש"ח מ"מ דבר זה אינו מוכח כל כך ולא כתב רק בדרך אפשר אבל לדעת הסוברין דיש על המוכר תורת ש"ש ומשו"ה דוקא נקט הש"ס שמא תפול דליקה באונס ע"ש בריטב"א בוראי קשה כנ"ל: והנראה לפענ"ד דזה ברור שהשומר שכר מחויב למסור את נפשו בסכנה מועטת וראיה ברורה לזה מהא דתניא עד מתי ש"ש חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה והא אמרינן בש"ס שם דף ק"ז ובכתובות דף ל' הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים מבואר התם דצינים ופחים חשיב מסירת נפש ומ"מ ש"ש מחויב לשמור ואפילו למאן דסבר התם דמיירי בחזני מתא זה אינו רק משום דנטר כדנטרי אינשי ואין דרך האנשים לשמור כשהקור והחום עזה מאוד אבל בלא"ה לכו"ע היה חייב לשמור אע"ג דאיכא סכנה קצת דבסכנה מועטת מחויב ש"ש להכניס א"ע לשמור ולהציל ובאוקי גברא להדי גברא די ספק השקול איבעיא להש"ס ואנן פסקינין לקולא והענין של דליקה הוא ענין אחר שאי אפשר לאמוד ולהיות חושב ערך הסכנה עד היכן היא מגיעה והכל הוא לפי כח של האש והרוח המנשבת בו ולפעמים הרוח מקרב את האש עד מהרה בפתע פתאום וגם מורה זיקים להבעיר וכאשר אנו רואים כמה פעמים בכל זמן וזמן בשריפות גדולות שאנשים הבאים להציל מפני שלא ראו שם סכנה בדבר היו למאכולת אש ר"ל מחמת שהאש קפץ ממקום למקום ואי אפשר לכוין ולשער ערך תגבורת האש לכן בסתם דליקה אין לחייב את השומר על שלא מסר נפשו להציל כי יוכל לומר הייתי ירא מפני האש הגדולה ולא כל השערות שוות בזה ואין אומד הדעת בדליקה ומשו"ה תקנו חז"ל להפקיע קנין מעות ומה שכתב הרמ"א בסי' ש"ג אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו החפיצים שהיה ש"ש עליהם הוי אונס אם לא היה יכול להציל בעצמו ולא ע"י אחרים משמע דאם יכול להציל חייב על כרחך בנתברר שלא היה שום חשש סכנה כלל כגון שהיה מתחילה הדליקה רחוק יותר מדאי או כגון שהיה אפשר לכבות האש לגמרי ולא כיבה אבל בכעין שריפה שנתהווה בעירם לפי מכתבם שנשרפה כל העיר וכ"א עמד על נפשו להציל וכו' וגם כתבו כי שמעון טוען כי בשעה שהלך להציל לחבירו כבר להטה האש בביתו והמבוכה והשערורה אין לשער לפע"ד אפילו אם נדון אותו כש"ש פטור על שלא הציל והראיה ברורה לפענ"ד מש"ס דב"מ בפרק הזהב והבוחר יבחר: עוד ראיתי במכתבם הראשון שכתבו בזה הלשון ובעת השריפה גם החפיצים אשר הצילו היה הכל הפקר כי לא ידע איש שבתו וקומו מגודל המורא והבהלה ורבו הגניבות עד אין מספר באין מציל מידם כידוע עכ"ל א"כ בודאי מטעם זה ג"כ פטור על שלא הציל דמי יודע אלו היה מציל מהבית ולא נשרפו אם היה בידו להציל שלא יגנבו באונס. והנה בש"ע סי' ש"ג סעיף י' איתא רועה שהניח עדרו וכו' אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם אינו ידוע חייב לשלם וכתב הסמ"ע דמן הסתם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות והיו שוכרין להצילו ע"ש וא"כ בשרפה כזו אשר מן הסתם לא היה בידו להציל שלא יגנבו באונס סוף סוף מאי הו"ל למיעבד: איברא דלכאורה הראיה שהבאתי מב"מ איני רק לשיטת הסוברין דקודם שהפקיעו חז"ל לקנין מעות היה על המוכר דין ש"ש על החטים אבל להסוברין דלא הוי רק ש"ח אין ראיה מהנ"ל כמו שכתבתי למעלה אולם יש להביא ראיה מדברי רש"י ז"ל התם גבי הא דקאמר התם תנן ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה כו' א"א בשלמא מעות קונות משו"ה מוכר מצי הדר לוקח לא מצי הדר ביה וכתב רש"י ז"ל דיינו אי אמרינן חזרה במוכר דכי מוקמית ליה ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשיה לאצילינהו מימר אמר וכו' ע"ש והא כיון דמצי מוכר לחזור בו אם הוקרו לכו"ע נעשה ש"ש על החטים דהא עכ"פ לא גרע מסרסור בסי' קפ"ה דהוי ש"ש וכן מ"ש בהגה"ה בסי' ש"ג בנתן לו חפץ למכור בכך וכך והמותר יהא שלך דחשוב ש"ש ומ"מ משמע דאי לא מסר נפשיה להציל מדליקה פטור מלשלם וכן מוכח מרש"י להלן שם גבי הא דאמר רב חסדא כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות שכתב ג"כ דכ"ש כשתיקנו חזרה בלוקח טרח ומציל דמשמע נמי דמצד שמירה אין לחייבו ודו"ק: ומה שכתבתי במכתבי הקודם לפרש המשנה דפ' השואל דמשו"ה פטור בטוען המשאיל איני יודע מחמת דהתורה לא חייבא שבועה אלא היכי שהפקדון הוא בחזקתו אבל לא היכי שיצא מכלל זה ומשו"ה דנתי דבשריפה גדולה כזו שוב אין החפיצים בחזקת קיימים והו"ל כטוען המשאיל איני יודע. עתה התבוננתי שאע"פ שמצד הסברא הוא דבר נכון מאוד מ"מ מהשו"ע סי' ש"ג שם בהגה"ה וגם מהש"ך