מצפה אריה תנינא חלק ב שעב

ומקני כיון דקיבל הדמים אבל כשלא קיבל הדמים לא שייך האי טעמא ונתבטל' הפשרה מחמת טענת אונס אפילו אי לא מסר מודעה וזה ברור וא"צ לפנים: ולפי מה שנתבאר הרחיים על להבא שייך להר' ליפא ועל העבר אף כי עשה ר' משה הכל שלא עפ"י התורה ועבר חוק הדת מ"מ אין לו מה לתבוע ממנו כיון שלא לקח יותר שכירות מכמו שהיה ר' ליפא צריך לשלם ולא הרויח מאומה ואף כי היה ר' ליפא מחוסר פרנסה אינו אלא מבטל כיסו של חבירו דפטור ואפילו גירש חבירו מביתו וסגר הדלת בעדו רבו הפוסקים שפטור כ"ש הכא דלא ברי רווחא ואפילו אם רי"מ הרויח מ"מ אין להוציא ממנו בדיינים דאע"פ שהרחיים בגזילה אתי לידו עכ"ז אין לו לשלם אלא כמה ששוה הרחיים לשכור והרחיים לא שוה יותר מכפי שצריך ר"ל לשלם ואדרבה ר' ליפא היה משלם יותר שכירות אך לפי טענת ר' ליפא שר' משה התחרט אח"כ על מה שעשה וגמר אתו בת"כ שהוא משכיר לו הרחיים בעד סך 750 לשנה וא"כ הא היה ריווח מהרחיים דהא ר"מ שילם שכירות 800 נמצא 50 יותר בכל שנה. זה הריוח שייך לר' ליפא. ואם יטעון הר' ליפא ששוה יותר מן 800 צריך להיות שומת ב"ד והמותר מסך 750 שייך לר' ליפא אך כיון דרי"מ מכחיש לזה צריך לישבע לפטור את עצמו בשבועה שלא גמר עם ר' ליפא ענין השכירות רק על אופן שיחזיר רי"מ לו הש"צ וכיון שלא רצה נתבטל הקנין: ועל אודות השכר סרסור הכל לפי ראות עיני הבד"צ וענין ההשתדלות של ה"ר ליפא וגם ההשתדלות של שאר הסרסורים הכל לפי שהוא ואם היה ר' ליפא מסייע גמור להגמר או היה רק כמו שדכן אמצעי ואין לחרוץ המשפט הלזו מרחוק וגם הדברים פשוטים ומבוארים היטב באחרונים. וגם סכום הסרסורות לא כל המקומות שוים והעיקר תלוי במנהג מקומו: ובדבר החפיצים הנה לפי דברי ה"ר ליפא שר"מ לקח מאתו החפיצים בחזקת היד פשיטא דמחויב הר"מ להחזיר לו כל החפיצים ולפי דברי ר"מ כי הוא לקח החפיצים מהאדון והוא נתן לו כתב ע"ז שמחויב להחזיר לו אם האמת כדבריו יכול לעכב בידו החפיצים אף אם הוא יודע שהכלים האלה שייכים לר' ליפא גם יכול לטעון שאינו יכול להחזיר לר' ליפא מפני שמתירא מהעכו"ם שלא יתבע ממנו אח"כ החפיצים וכמי שמבואר הדין בשו"ע סי' פ"ו סעיף ט' בהגה"ה ע"ש אבל מ"מ יכול ר' ליפא למחות בידו שלא ישתמש בכלים אלו דקי"ל שואל שלא מדעת הוי גזלן וגם מהעבר יכול לתבוע שכר הכלים ששימש בהם וגם על הכחשה הלזה צריך ר' משה לישבע שלא לקח החפיצים בעצמו מר' ליפא רק הוא קיבלם מהאדון: סימן יט לכבוד הרבנים המופלגים בתורה וכו' יושבי על מדין מוה' מרדכי מאיר הכהן ומוה' יחיאל לעהרער מק' באבאב יע"א: על דבר שאלתם הלכה למעשה לפע"ד הדין עם המלמד ואין עליו חיוב אונסין כלל אעפ"י ששלח יד לשכב על הכר שהחזיר מ"מ לא נתחייב מחמת זה על שאר החפיצים כמבואר בסי' רצ"ב. וגם בודאי לא נפסל מחמת זה לשבועה אחרי כי בודאי לא התכוין לעבור על איסור גזל וגם בעבירות חמורות כגון ח"ש וכדומה אנו דנין אותו לשוגג ואין פוסלין אותו כמבואר שם חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ד וכ"ש בכאן ואם אתה אומר כן לא הנחת בן לא"א שיהא כשר לעדות ולשבועה אלא אין בדברים כאלה ממש וגם פשוט ששריפה כזו חשוב אונס ואין לדון ע"ז שהי' לו להציל ומעולם לא שמענו שיהיה חייב שומר שכר כשנפל' דליקה ונשרפה וגם אינו מחויב כלל להציל משום דהוי מסירת נפש ומצד הדין אינו מחייב למסור נפשו בדליקה להציל. וזה מוכח מש"ס מפורשת ב"מ מ"ז ע"ב בהא דאמרינן התם ד"ת מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה ופריך סו"ס מאן דשדי דליקה בעי שלומי אלא גזירה שמא תפול דליקה באונס אי מוקי לה ברשותיה מסר נפשי' טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשי' טרח ומציל ע"ש. א"כ מוכח מזה דאינו מחויב למסור נפשי להציל ובודאי מיירי שאפשר להציל ומ"מ אינו מחויב מחמת כי בכל דליקה איכא עכ"פ חשש סכנת נפש ולכן אפילו כשהלך להציל את חבירו והניח את הפקדון בביתו אין לחייבו מחמת זה כי מצי אמר מחמת חבירי רציתי למסור נפשי אבל לא בעד הכו"כ שלך אחרי כי איני מחויב בדבר ודו"ק: והנה לכאורה דא עקתא בעובדא הדין שצריך לישבע שנשרפו הכו"כ או נגנבו בשעת השריפה ואינו יכול לישבע שהרי אינו יודע אחרי שהוא בעצמו אמר שהי' סבור שמונחים בין החפיצים שלו שהציל ואיך ישבע שנשרפו או שנאבדו בשעת השריפה ונהי שאם נחליט דכאן לא הוי אלא ש"ח מחמת שכבר כלה זמן שכירותו כמו שהעירו כת"ה הוא פטור על גניבה ואבידה. אבל אין הדבר ברור כ"כ כמו שכתבו כת"ה בעצמם ואין רצוני לדון בזה כעת כי לפע"ד אין צורך לזה כלל כי אפילו אם יהיה תורת ש"ש עליו ג"כ אינו מחויב בדבר שישבע שנגנבו או נאבדו הכו"כ בשעת השריפה אלא סגי בשבועת איני יודע: וטעמא דידי דאנא מתניתין ידענא דתנן בפ' השואל דף צ"ז ע"ב השוכר אומר שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה כו' זה אומר א"י פטור והקשו התוס' והקדמונים ז"ל אמאי פטור השוכר משבועה הא כל שבועת השומרין מחייבים אותו אטענת שמא ע"ש ותירוצם אינו מבואר ע"כ הרשות נתונה לי הפעוט לבאר החילוק בין הענינים דבכל השומרים אע"פ שהמפקיד או המשאיל אינו יכול לידע אם הנפקד או השואל טוענים אמת אם לא מ"מ חשוב טענת ברי כי לולא טענתם של הנפקד או השואל לא היה עולה כלל ספק בלב המפקיד או המשאיל שהפקדון נגנב או נאנס כי מסתמא כל החפיצים המה בחזקת קיימים ומה לנו לחשוב כי אירע איזה אונס או גניבה דלא שכיח כלל (ועיין בשטמ"ק שהתורה עשתו כברי ע"ש:) אבל היכי שהמשאיל או המפקיד טוען בעצמו כי יודע הוא שאירע איזה אונס ומקרה בפקדון שלו אע"פ שא"י אי יש לחייב את הנפקד או לא בכל כה"ג לא הטילה התורה שבועה על השומר אלא נאמן הוא בלא שבועה על טענתו ודו"ק כי לפענ"ד הדברים נכונים בעהש"י. ומעתה לפי"ז בנידן דידן שהדבר ידוע שהיה שריפה ונשרף הבית שלו אעפ"י שאין הדבר ברור אם החפיצים נשרפו או נאבדו בשעת השריפה או לא מ"מ פטור השומר כיון שהמפקיד טוען ג"כ א"י ואין החפיצים בחזקת קיימים כיון שנשרף הבית של השומר שהיו מונחים בו וע"כ לפענ"ד צריך המלמד לישבע רק בתורת גילגול שבועה אגב שצריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהם יד ישבע ג"כ שאינו יודע אימת נאבדו כדין המבואר בש"ע סי' שד"מ סעיף י"ד ע"ש הנראה לפענ"ד כתבתי וד' יצילנו משגיאות ויראינו נפלאות מתורתו: סימן כ שנית להנ"ל: הנה כבר הבאתי במכתבי הראשון הא דאמרינן בב"מ דף מ"ז הטעם שהפקיעו חז"ל לקנין מעות שמא