מצפה אריה תנינא חלק ב שעא

ואם באנו לדמות דבר זה למה שכתבו התוס' בפרק האומר בשם הריב"ם דפירש הא דמרחיקין מצודות הדג מן הדג דמיירי שהניח הראשון דג מת ועי"ז הדגים מתאספים סביב הדג מת ומשו"ה כיון דע"י טרחתו של הראשון התאספו כל הדגים לכאן חשוב השני כיורד לחייו אפילו אי לא הוי הראשון אומנתו בכך ע"ש וכן כתב ז"ל דבעני המנקף בראש הזית דקי"ל דחשוב גזל משום דמהני טרחתו של זה העני לזה השני וא"כ הכא נמי כיון שר' ליפא השתדל אצל האדון שישכיר הפיסעסייא לה"ר משה ועשה כן מפני שהיה בטוח שר' משה ייטיב עמו בדבר הרחיים. נמצא שטרחתו של ה"ר ליפא היה מהני לר' משה שעל ידו בא ר' משה להעסק אך מ"מ אינו ברור דלמא גם בלא סיוע של ה"ר ליפא היה בא ה"ר משה להעסק וגם אולי השתדל ר' ליפא בכדי שירויח דמי סרסור וגם יש להוכיח מדברי הרמב"ם דלא סבירא ליה האי סברא אך מפני הנחיצה אקצר. עוד יש לדון בנידן דידן מצד מצרנות כיון שר' משה שכר בתוך ימי שכירותו של ר' ליפא כתב הגאון מליסא דבכה"ג יש לראשון טענת מצרנות ואע"פ שבא מחמת עכו"ם מ"מ בכה"ג שלא שייך למימר ארי אברחת מנך גם בבא מחמת עכו"ם יכול לטעון טענת מצרנות וכמו שכתבו התוס' בסוגיא דרב מרי שהבאתי למעלה ע"ש בדבריו ז"ל והנה באמת זה לא שייך הכא דמלבד דהשטמ"ק שם כתב דבכל גווני ליכא דין מצרנות בבא מחמת עכו"ם ע"ש בנידן דידן שר' משה שכר כל הפסעסיא דמי למי שלקח הרבה שדות דאין המצרן משדה אחת יכול לסלקו כמו כן הכא שר' ליפא חשוב מצרן רק לרחיים ולא לכל הפסעסיא אינו יכול לטעון נגד ה"ר משה טענת מצרנות אך מ"מ פשיטא דיכול ר' ליפא לטעון טענת מצרנות נגד השוכר השני דהיינו רי"מ ששכר הרחיים לבד וגם הוא בא מכח ישראל דחשיב ר' ליפא נגדו בר מצרא לכו"ע ובטענה הלזו יכול לסלק לרי"מ כמבואר בשו"ע סימן קע"ה אך לכאורה יש לזה לר' ליפא טענה נגד רי"מ אבל מ"מ אין לו דו"ד עם ר' משה בזה דהא לא תיקנו חז"ל בר מצרא אלא לגבי השוכר ולא נגד המשכיר כמבואר בשו"ע שם: אך לפענ"ד נראה דבכה"ג שנוגע גם לפרנסתו יוכל גם לכוף את המשכיר שלא להכניס בביתו את השוכר הלזה אשר עפ"י דת יכול הראשון לסלקו דכיון דגם המשכיר עושה איסור בזה דנוטל מה שחבירו מהפך אע"פ שאינו בדין שנוציא ממנו בדיינים מ"מ כשמשכיר לאחר יש לעכב בידו כיון דלזה האחר יוכל לסלקו עפ"י ב"ד ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דב"ב דהתם דאמרינן כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי וכו' ולשכינו אינו כופהו ורשב"ג אומר אף לשכינו כופהו ולכאורה קשה דנהי דיכול בר מבואה לעכב על זה האחר שלא יכנוס בגבולו להיות אומן מ"מ למה אינו רשאי זה המשכיר להשכיר לו בית דירה דמה לו בזה ואם מצד הדין יש לך לעכב בידו מלירד לאומנות הלזו תבוא עמו למשפט ואין לומר דהיינו טעמא כיון דסבירי להו לרבנן דלשכינו אינו כופהו א"כ יכול לטעון ולעכב על המשכיר שלא יכניס אותו להמבוי כי היכי דלא ליהוי שכינו ושוב לא יהא בידו לעכב עליו דמ"מ קשה למה לא יוכל זה המשכיר לדחותו אל זה האחר השוכר כמו בבר מצרא וגם אכתי קשה לרשב"ג דסבר דאף לשכינו כופהו א"כ גם חשש זה ליתא דגם אח"כ כשיהיה שכינו יוכל לעכב עליו א"כ איך רשאי למחות ביד המשכיר שלא להשכיר לו בית דירה אלא מוכח מזה דהטעם הוא כיון דעכ"פ זה השני רוצה לכנוס לקפח פרנסתו של הראשון אף דסבירי להו לרבנן דלשכינו אינו כופהו ולא מצי אמר ליה פסקת לחיותאי ודלא כרב הונא אבל מ"מ כיון דפשיטא דמ"מ אסור אף לשכינו לכתחילה לכנוס לתוך אומנתו של זה וכן כתב הרש"ל ז"ל וכן משמע הלשון דלשכינו אינו כופהו משמע דרק לכוף אותו אינו יכול אבל מ"מ אסור לכתחלה לכן כשבא להשכיר את ביתו למי שיורד לאותה אומנות מעכב בידו כן בנידן דידן נמי כיון דרי"מ השוכר השני יש לקרותו רשע מתורת עני המהפך בחררה כמו שהבאתי למעלה בשם המהרי"ק והמ"ב וכן מצינו בגמרא מכות כ"ד לא עשה לרעהו רעה שלא נכנס לאומנות חבירו וגם אותו יש לסלקו מתורת בר מצרא מוטל גם על ר' משה המשכיר לסלקו כי היכי דלא ליהוי גם הוא רשע ודו"ק: שוב ראיתי בספר חוות יאיר סי' מ"ב שהאריך להשיג על הרש"ל ותפס עליו בכל דבריו ובתוך דבריו כתב דכיון דלא קי"ל כרב הונא מותר גם לכתחלה לכנוס לתוך אומנות חבירו והא דקאמר הש"ס לא עשה לרעהו רעה שלא נכנס לתוך אומנות חבירו אינו אלא מדת חסידות והנה יש הרבה להאריך בדבריו אולם עת לקצר רק אכתוב מה ששגג הגאון המחבר ז"ל וקורא אני עליו פרש רשת לפעמיו כי עיקר סמיכתו שם אמה שהקשה על דברי התוס' דגיטין שהקשו אהא דאמרינן התם מצודות חיות ועופות ממה דאמרינן בב"ב מרחיקין מצודת הדג מן הדג והקשה הגאון ז"ל מאי קושיא דהא לא דמי מצודות חיות ועופות למצודות דגים כמו דאמרינן שם בב"ב שאני דגים דיהבי סייארא ובמחכ"ת שגג ברואה ולא ראה אשר במתניתין איתא מצודות חיות ועופות ודגים. ומעתה מקשו התוספת שפיר מדגים אדגים אבל הוא לא ראה זה וסמך אמה שציינו התוס' מצודות חיות ועופות וסבר שהתוס' מקשים ממצודות חיות ועופות אמצודות דגים וע"ז הרבה לדבר דלמא שאני מצודות של חיות ועופות ממצודות דגים ע"ש והוא פלא: והנה מצד תקנת חזקה כבר נודע מה שכתב הב"ח בתשובותיו כי זה אינו אלא באורענדא אבל בטשאפאווע ליכא תקנת חזקה ע"ש והאחרונים מסתפקים ברחיים ובחליבה אי דמי לאורענדא או לטשאפאווע והנה נראה שלא כל המקומות שוים בזה וכן כתב הגאון מצאנז אולם נראה ממכתב כ"ת שבמקום כ"ת נהגו התקנה בתקפה גם ברחיים עד דחשוב חזקה גמורה ומעתה נבוא לעיקר הדין שלפנינו דפשיטא שהעסק הרחיים על להבא שייך לר' ליפא אם מצד הדין דחשוב אומנתו בכך כאשר העירותי למעלה וכן הגיד לי מו"ח ז"ל שכתב בתשובה אחת לפסוק להלכה דגם בעלי הישוב השוכרים מהאדון על זמן קצוב חשוב אומנתו בכך ואפילו לפי מ"ש המ"ב דלא הוי אלא רשע עכ"פ חשוב מצרן לגבי השני וגם מצד התקנה הנהוג במקומות הרבה גם ברחיים אבל הנ"מ בזה דאם ה"ר ליפא בא מכח חזקתו היה צריך לשלם השכירות כמו ששילם להאדון אבל לפי מה דאיכא נמי טענת ב"מ נגד השני לא היה צריך לשלם רק כפי ששילם השני: ומה שטוען הר' משה שנתן זמן לר' ליפא עד ג' ימים אינה טענה כיון שהיה עוד בתוך זמן השכירות שלו מהאדון לא היה מחויב לגמור עם ר' משה על להבא כיון שלא הגיע עוד זמן פרעון ובשלמא אם היה מחויב ליתן מעות ור' משה היה תובע ממנו ממון כדין עייל ונפיק אזוזי המבואר בשו"ע סי' ק"צ היה רשאי להשכיר לאחר אבל כ"ז שלא הגיע זמן פרעון לא היה רשות להשכיר לאחר ואם היה לו דו"ד היה צריך להזמין אותו לד"ת אבל לא להשכיר לאחר בלי רשות ב"ד וזה פשוט: ומה שטען עוד שהיה פשרה ביניהם גם זה אינו דכיון שידוע שר' משה השכיר הרחיים בחזקה ולא רצה לעמוד לד"ת חשוב כמו שהוחזק אצלו בגזילה חשוב המוכר אנוס וא"צ מסירת מודעה עיין בשו"ע חו"מ סי' ר"ה ובסמ"ע שם דכל שנודע שבא לידו בתורת גזילה כו"ע מודי דהמכירה בטילה ואפילו להחולקים שהביא הרמ"א בסי' קנ"א דוקא כשראו העדים נתינת המעות דאמרינן דאגב אונסא גמר