מצפה אריה תנינא חלק ב שסו

להבריחו זולתם וע"כ הי' מוכרח האינו יהודי למכור להם חלקו וכ"ת האריך אם יכול לטעון הלוקח קים לי כדעת הסוברים דגם בכה"ג ליכא דינא דבר מצרא זהו תוכן דברי כ"ת ויש ליתן עוד תבלין לדבריו אלו עפ"י מה שהקשה השט"מ דלמה לא מצי המצרן לומר דאני בעצמי הייתי מבריח את הנכרי ממני ותירץ דשמא הי' מוכר בנתיים לגוי אחר עיי"ש א"כ הכא שהתנאי הי' שלא למכור לאיש אחר רק להשותפים א"כ יכולים לומר שאנו בעצמינו היינו מבריחים אותו אלא שזה יש לדחות שהי' בידו ליתן פאלמאכט לגוי אחר כמו שנתן לישראל זה פאלמאכט: והנה מה דפשיטא לי' לכ"ת דדעת הר"פ בשטמ"ק דגם בכה"ג דלא שייך הטעם ארי אברחת ממך ג"כ ליכא דינא דב"מ היכא דזבין מנכרי לדעתי יש לשדות בי' נרגא דגם הר"פ לא כתב כך אלא ליישב קושית התוס' שהקשו שהי' לו לרב מרי לסלקו לרבא מטעם דינא דב"מ וע"ז תירץ הר"פ דרבא מגוי זבנא ואמרינן לקמן דזבין מגוי לית בי' דינא דב"מ ואפילו לא שייך האי טעמא כו' דלא פלוג רבנן והיינו דרב מרי הי' סבר הכי ומשו"ה לא בא לסלקו לרבא אבל רבא בעצמו הא קאמר התם בהדי' אלו הוי ידענא דהוי ממושכן למר לא הוי זבינא לי' עיי"ש אלמא דסבר רבא דגם בזבין מגוי איכא דינא דב"מ וע"כ משום דהיכי דלא שייך הטעם דארי אברחת ממך אין חילוק בין ישראל לגוי א"כ לדידן לדינא צריכים לפסוק כרבא דהוא מרא דכולא תלמודא אך אולי יש לומר דרבא אמר רק לפנים משורת הדין וצ"ע: והנה אחוה דעי מה שנראה לפענ"ד דבזמנינו אלו ובמדינתינו מדינת אוסטרייך אשר אנחנו תחת מלך של חסד ומלא רחמים הוא אדונינו הקיר"ה פראנץ יאזעף הראשון השם הטוב יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים וחוקים ומשפטים ישרים נתן לנו ככל אזרחי הארץ באין הבדל בין אומה לאומה ובין דת לדת ורוח העמנאנציפאציע מרחפת על פני כל ארצינו אין חילוק כלל בין זבין מישראל ובין זבין מנכרי שאינו יהודי דרק בימים הקדמונים דוקא שהיו רודפים אותנו שאר עמי הארץ והמה היו מתגרים בנו בכל יכולתם שפיר אמרו חז"ל דבזבין מנכרי ליכא דינא דב"מ משא"כ עתה שנשתנה כל התנהגות הממשלה ונתהפכה מאויב לא והב ואין אנו גירי אריות ח"ו רק לתושבים נחשבנו כמוהם כמונו יושבים כאחים יחדיו ולדעתי זהו יסוד גדול בכמה הלכות וכל הפורש מזה כפורש מן חיי המדינות וחיי הלאומיות והוא בין אחים יפריד וכמה רעות גרמו לישראל עי"ז שלא הבינו הענין לאמיתתו לכן בזה"ז גם בזבין מאינו ישראל איכא טענה דב"מ כן נראה לי ברור. אך בנ"ד שהשותפים ידעו שהאינו יהודי רוצה למכור חלקו והם דחוהו בקש שחשבו שמחמת זה יהי' מוכרח למכור בזול ליכא דינא דב"מ כלל גם בישראל כי מבואר בסוגיא דהמקבל דבכל מקום דאיכא ריעותא למוכר לא תיקנו דינא דב"מ ואם נימא דגם היכא שידעו המצרנים שהמוכר רוצה למכור אך רצו לקנות בזול איכא נמי דינא דב"מ א"כ מחמת זה יהי' ריעותא למוכר דשום אדם לא ירצה לקנות ממנו בחשבו כי מה לי לכנוס בדבר זה על חנם ולקנות היום ולמחר יבא המצרן ויסלק אותי בטענת ב"מ וא"כ מחמת זה יבוא לעולם המוכר לידי פסידא אלא ע"כ בכה"ג ליכא דינא דב"מ וכמדומה לי שכבר קדמוני בזה בספרים אבל לא אוכל לחפש אחריהם: עוד טעם אחר יש לדון בנ"ד אם יש כאן דין מצרנות עפ"י מה דמבואר בחו"מ סי' קע"ה סעי' נ"ג דלא שייכא דין מצרנות אלא בקרקעות או במחובר לקרקע אבל בעבדים ומטלטלין אין נוהג בהם דין מצרנות כלל א"כ בפאבריק יש שני ענינים חדא הקרקע והבנינים והמכונות המחוברים לקרקע והב' הכלים והסחורות והתקונים והמסחר גם בהמות אשר כל זה נצמדים יחד ואין למכור זה בלא זה ומעתה לפי מה דמבואר בש"ס ופוסקים דמכר כל שדותיו לאחד שאין לו דינא דב"מ כיון שאינו מצרן לכל מה שמכר ומבואר דאפילו אם המצרן רוצה לקנות הכל לא מהני א"כ הכא בפאבריק כיון שעל הרבה דברים ליכא תורת מצרנות מחמת שהמה מטלטלין נפסק תורת מצרנות לגמרי אפילו מן הקרקע והבנינים ודברים המחוברים לקרקע וזה שאלה גדולה לכאורה לפענ"ד אך לפי מה שפסק הרמ"א שם בהג"ה דשותפין במטלטלין ואחד מכר חלקו יכול השותף השני לסלקו ללוקח אם נראה לב"ד שאין השותף השני נוח לו כראשון והוא ממהרי"ק שורש כ' ע"ש א"כ בנ"ד בפאבריק יש לסלק ללוקח אם נראה לב"ד שאין השני נוח לו: והנה לפענ"ד יש להביא ראי' לדברי המהרי"ק מגיטין דף מ' ע"א ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו ושחררו לפלגא דידי' ואמר אידך השתא שמעו בי רבנן ומפסדי לי אזל אקני' לבנו קטן שלחי' ר"י בריה דרבא לקמי' דר"פ שלח לי' כאשר עשה כן יעשה לו כי אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתי' לגבי זוזי מוקמינן לי' אפוטרופס ומקרקש לי' זוזי וכתב לי' גיטא דחירותא על שמי' ועיי"ש בתוס' שכתבו בשם ר"ת דהכא לאו קנסא הוא ובדין יכול אפוטרופס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן ומוכרין אותן לאחרים ולרבו נותן דמי עצמו ויוצא כו' ע"ש והנה לכאורה תמי' לי דמה מהני זה נהי' דאפוטרופס יכול למכור זהו רק כשהוא לטובת היתומים אבל כאן אינו לטובת הקטן כלל ומוכח מהש"ס דאלו הי' מקנה החצי עבד שלו לבנו קטן קודם השחרור של חבירו לפלגא דידי' ולא הי' שום הערמה בזה לא היו ב"ד עושין כן רק מחמת שכבר הי' משוחרר חציו וזה עשה בערמה כן אמרו רבנן כאשר עשה כן יעשה לו א"כ איזה דין יש כאן לחלק בזה ובממ"נ אם יש ביד הב"ד להעמיד אפוטרופס לקטן לשחרר חצי עבד וחצי ב"ח גם בלא האי קרא דכאשר עשה כן יעשה לו נמי ואם אין ביד ב"ד לעשות כן משום דקטן לאו בר כפי' הוא וכעין זה חשוב כפי' השתא נמי איך רשאין לעשות כן אבל לפי מ"ש המהרי"ק שפיר יש לומר דמטעם בר מצרא קאתינן עלה דכיון שבשעה שהקנה לבנו קטן כבר הי' חצי משוחרר והי' שותפים בגופו א"כ עפ"י הדין מסלקינן ללוקח ואפילו אם הלוקחים המה קטנים כמבואר שם בחו"מ סעי' מ"ז והכא פשיטא דזה הלוקח השני בנו הקטן אינו נוח להעבד כמו הראשון שהרי להראשון היו ב"ד כופין לשחררו ומשו"ה שפיר מוקמינן הב"ד אפוטרופס לשחררו דרך מכירה משא"כ אלו הי' מקנה לבנו קטן קודם ששחרר חבירו לפלגא אז לא הי' להעבד טענת מצרנות ולא הי' בדין לשחררו דרך מכירה ודרך כפי' נמי לא דהא אין כפי' לקטן ודו"ק. איברא שהש"ך שם ס"ק למ"ד כתב דאם מכר הקרקע לבנו ובא המצרן לסלקו צ"ע לדינא דהי' יכול לומר דזה יותר ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה ע"כ א"כ לפי"ז הכא דאקני' לבנו ליכא תורת מצרנות אך באמת י"ל דהכא שאני דלישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול א"כ בודאי אין לך ישר וטוב יותר מזה גם בבנו ולהכי מסלקינן לי' להבן כדי לקיים ועשית הישר והטוב: ובגוף הדבר נראה לפע"ד דאפילו אם נתן לבנו במתנה נמי יכול לסלקו בכה"ג דזה עדיף ממתנה שיש בה אחריות נכסים דקי"ל דיש בה דינא דבר מצרא משום דמוכח שיש בזה רמאות. ובגוף הדבר נ"ל שאין אנו צריכים לבוא בענין זה לתורת מצרנות רק שמחויב הקונה להחזיר להשותפים מצד התנאי שהי' על המוכר אם נראה לב"ד שמה שעשה פאלמאכט אינו אלא הערמה בעלמא ובאמת קנה מיד הא"י והמוכר לא הי' רשאי למכור מחמת תנאי שבשטר ובזה צדקו לפענ"ד דברי כ"ת מ"ש דהקנין והתק"כ